פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot

[פרות קדושות] פרק 18. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ד': ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

בעקבות הניצחון ב-1967 וההתרחבות הפתאומית בשטחי שלטונה, ביצעה מדינת ישראל בשטחו של חצי האי סיני את אחד הניסויים השאפתניים, היקרים וחסרי התוחלת שהתקיימו בתולדותיה: הקמת חבל ימית, או כפי שכונתה אז, "הריביירה הישראלית", לאורך רצועת חוף בתולי של כ- 50 ק"מ בדיונות שבין עזה לרפיח.לא הרבה ישראלים ידעו כי על מנת לממש את החלום גורשו מהפתחה אלפי בדואים שהתגוררו שם ועבדו בה את אדמתם.
בין 1972 לבין 1982 נבנו בחבל  16 ישובים ישראליים ועיר אחת – ימית – שנועדה להיות מטרופולין של רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים, מתקני התפלת מים וכור גרעיני להפקת חשמל.
לאחר עשר שנים בלבד, פונתה הריביירה בפתחת רפיח-חבל ימית מכל יושביה הישראלים והוחרבה עד היסוד בעקבות הסכם השלום עם מצרים.
כל המערכת המדינית והצבאית התגייסה לטובת הפרויקט, אך מי שניצח על תפיסת הקרקע, גירוש האוכלוסיה המקומית ובסופו של דבר פקד גם על חורבנו של חבל ימית היה אדם אחד – אריאל שרון.
בפרק זה הסתמכנו על מחקרים, עדויות, וראיונות עם אנשי שטח שהיו שם בזמן אמת ומסמכים שניתן לפרסמם רק עתה. מבין אלה שחקרו וכתבו על הנושא לפני, ראוי לציין ולהודות במיוחד לפרופ'  דוד קרצמר  וגרשום גורנברג, שכתבו את המסמך מאיר העיניים "המקרה של בג"ץ והשטחים" ולעידן לנדו שכתב את "הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית".  נודה גם למכון "עקבות" לחקר הסכסוך הישראלי פלסטיני, על המסמכים הארכיוניים שהעביר לנו.
זהו החלק הרביעי בסדרה בת 8 חלקים "עזה – הסיפור הלא מוכר", שנכלל בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).
האזינו/קראו, שיפטו ושתפו! 
להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):
תמונה ראשית: רביירה ישראלית בחבל ימית (צילום גוגל)
מוסיקה:  Julie Maxwells: Today Tomorrow The Sun Rising
לכניסה לפרק הקודם:  חלק ג': מה נעשה במיליון ערבים?
לקריאת תמלול פרק ד': "ריביירה ישראלית בפתחת רפיח"
 16 ביולי 2017
מאת: יזהר באר
הציונות המעשית לא ראתה אמנם את מדבר סיני כחלק מארץ ישראל, אך אם נפשפש בדברי ימיה נמצא כי כבר ב-1865, שלוש שנים לפני פתיחת תעלת סואץ, כתב משה הס על מדינה יהודית בין תעלת סואץ לצפון סיני, שתוקם כדי להבטיח את האינטרסים של המערב. ב-1903, עוד לפני תכנית אוגנדה, העלה בנימין זאב הרצל הצעה להתיישבות יהודית באזור פתחת רפיח. הרצל ניסה לשכנע את חבריו בוועד הפועל הציוני להסתפק במדבר המצרי בצפון סיני כתחליף ארעי עד שיבשילו התנאים להתיישב בארץ ישראל. ברשימות ובתרשימים של הרצל הופיעו רעיונות להקמת נמל בצפון סיני, כביש להר סיני ומסילת ברזל לקנטרה. בשנים 1902-3 אף התנהל מו"מ בין הרצל ובין ג'וזף צ'מברלין לגבי ההתיישבות היהודית בצפון סיני, אבל הבריטים בחרו לבסס את מדיניותם על הנאמנות של הבדואים המקומיים – אותם בדואים שבחלוף 70 שנה, כפי שנראה, בניהם ונכדיהם יגורשו מאותן אדמות בפתחת רפיח על ידי בניהם ונכדיהם של היהודים שיחזרו לסיני ביוני 1967 ויקימו את חבל ימית.
כאמור, עד מאורעות תרפ"ט, ב- 1929, חיו יהודים בעיר עזה. אחד מהם, חכם דויד עמוס היה עשיר מופלג ועל פי הנטען השקיע את הונו, בתחילת המאה שעברה, ברכישת כ-100 אלף דונם בפתחת רפיח – בואכה הנגב. חכם עמוס שלט בחיי המסחר בעזה, שהייתה מייצאת אז לתעשיית הבירה באנגליה 22 מיליון ק"ג שעורה בשנה. [1]
אדמותיו של חכם עמוס השתרעו משני עברי הגבול הבינלאומי של ארץ ישראל ומצרים, אך הבריטים סרבו להכיר ברכישותיו בסיני. במהלך המאורעות ב-1929 עזבו כל היהודים את עזה, וביניהם חכם עמוס ומשפחתו. בהעדר מסמכי רישום בטאבו (באותם ימים לא היה טאבו בעזה אלא רק "חג'אג'" – הסכמים עם שייחים מקומיים) ובהעדר תביעה ציונית לבעלות על אדמה מצרית, ירד חכם עמוס מנכסיו ויורשיו לא יכלו לעשות הרבה עם הקרקעות שרכש בפתחת רפיח.
אבל תוצאות המלחמה ביוני 1967 פתחו אופקים חדשים.
"שעתה היפה של ההתיישבות"
בהשקפת העולם של הציונות העובדת, שנקבעה בתקופת טרום-המדינה, נתפסה ההתיישבות כביטוי העילאי של יצירת היהודי החדש, עובד-האדמה, וכן כאמצעי היעיל ביותר לעיצוב גבולות המדינה היהודית עוד לפני שמנהלים דיונים דיפלומטיים. [2]
ימים ספורים אחרי תום הלחימה, ב-16 ביוני 1967, קיבלה הממשלה החלטה סודית שלפיה ישראל תציע הסכמי שלום עם מצרים וסוריה על בסיס "הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל".  למרות ההחלטה רבים בממשלה ומחוצה לה ראו בתוצאות המלחמה הזדמנות לחדש את אתוס ההתיישבות של הציונות העובדת, שהלך ודעך.
אלא שקצת יותר משנה אחרי המלחמה כבר התגבשה בממשלה מדיניות החדשה שקבעה כי עזה וחלק מחצי-האי סיני יישארו בידי ישראל בכל הסדר עתידי. בסוף אוקטובר 67' קיבלה הממשלה החלטה סודית שקבעה כי "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות – כמובן מאליו – השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם-אל-שייך תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל, והסדרי בטחון חיוניים אחרים."  [3]
למרות חילוקי-הדעות האסטרטגיים והאישיים, הגיעו ראש הממשלה אשכול, סגן ראש הממשלה אלון ושר הביטחון דיין למידה רבה של תמימות דעים בעניין הצורך להתיישב ברצועת עזה וצפון סיני ותכנית ההתיישבות בפתחת רפיח גובשה ונערכה כבר בדצמבר 1968.
אלא שנשארו כמה עניינים לסדר, בעיקר לסלק את אלפי בדואים שהתגוררו באזור. אבל לפני כן: הבה נשמע איך מקימים עיר ישראלית חדשה במדבר, על אדמה מצרית. איך קובעים את מיקומה בלב הישימון ואיך מסמנים את גבולותיה?
כך מקימים עיר במדבר
ימית הייתה הבייבי של דיין, כפי שתיאר בעצמו בספרו האוטוביוגראפי "אבני דרך". סא"ל איני עבאדי, מושל נפת עזה באותה עת  ומקרובו של דיין מספר כאן כיצד נקבע מקומה של ימית, תוך שהוא מציג תמונות של דיין והפיקוד הבכיר בימי הקמת החבל.
עבאדי:  התמונות האלה הן התמונות מקביעת מיקומה של העיר ימית. ישנו פה דיין, שרון, אני, פונדק, וכאן, בתמונה הזאת נכנס גם שלמה גזית שהיה מתאם הפעולות בשטחים. ועמדו והתלבטו איפה תהיה העיר ימית. אבל לא עמדנו על שפת הים, במקום שבו קמה העיר ימית, אלא עמדנו על הכביש בדרך לעזה, הציר המרכזי, במכוניות רכות.  והיה קומנדקר… התלבטו והתלבטו ואמרתי לדיין: אתה רוצה לשמוע לי, מה זה משנה אם זה ימינה או שמאלה, במאה, או במאתיים או בשלוש מאות מטר? יש לי רעיון: מהמקום שבו עומד הקומנדקר, אתה יושב לידי ואני נוהג. ואני אפתח – אז דיברנו כמו שהיו מדברים בדגניה – אני אפתח קולי (סימון שהצמיגים משאירים בחול), של הקומנדקר  'כתלם הנמתח כמיתר'. הוא אמר לי: וואללה, זה הכי נכון! התלם הנמתח כמיתר…
באר:  זה היה הגבול (של העיר) או המרכז?
עבאדי:  לא. על הקולי יהיה הכביש, שיוביל לעיר ימית, כשנגיע למים נתקע יתד – שם יהיה מרכז העיר ימית. הוא אומר לי: התלם הנמתח כמיתר! נפתח קו ישר, כמו מחרשה; יהיה קולי של הקומנדקר ועל הקולי של הקומנדקר יהיה הכביש לעיר ימית, מהנקודה הזאת, פה יהיה הצומת ובמקום שנגיע למים נתקע יתד שם יהיה מרכז העיר ימית. הוא אומר לי: התלם הנמתח כמיתר – זה הכי נכון. עליתי על הקומנדקר ופתחתי קולי. והוא ישב לידי וכל החבר'ה האלה היו מאחור בקומנדקר.
באר:  בעצם, אתה ודיין שרטטתם את תחום המושב של ימית?
עבאדי:  ברור! את המיקום שלה על שפת הים.
באר:  לפי מה בחרת את הקולי?
עבאדי:  כלום! לקחתי אזימוט, ככה, העיקר שיהיה קו ישר. למה? התלם הנמתח כמיתר… ברור. פה (בתמונות) זה שלב ההתלבטות ואני עוד בכלל עומד מאחור ואני רואה שהם לא יוצאים מזה. ואז אני אומר לו – הנה זה פה הקטע, אני אומר לו (לדיין):  זה בכלל לא חשוב. מה זה משנה לכם ימינה קצת שמאלה קצת…שפת הים…
באר: היו מפות? 
עבאדי:  הנה אנחנו מחזיקים מפה. לא מפה אלא תצ"א (תצלום אוויר). אז אני אומר לו הנה אנחנו נמצאים כאן ואז – תשים לב – דיין מבסוט מהרעיון וזה מה שעשינו.
באר:  תגיד, אני רואה כאן, לפי התמונות, שכל המעורבים הם אנשי צבא אין אף אחד מאנשי ההתיישבות?
עבאדי:  איזו התיישבות…
באר:  הקמת עיר אזרחית על ידי אנשי צבא?
עבאדי:  ברור… ברור…
 באר:  למה לא היו נציגים של ההתיישבות?
עבאדי:  זה בכלל לא היה רעיון שלהם. זה היה רעיון של דיין.
כל מי שהיה שם, בפרק חייו הקצר של חבל ימית, תיאר גן עדן עלי אדמות וחופש אינסופי. "עשה לך בית בימית", קראו מודעות שפורסמו בעיתונים. ההשראה לתכנון העיר נבעה מרעיונותיו של האדריכל יונה פיטלסון שתכנן את העיר ערד בשנות ה-60.
חוץ מנמל מים עמוקים, מתקן להתפלת מים,  וכור גרעיני לאספקת חשמל הבטיחו המתכננים לטעת בדיונות סביבה יער בן 10 מיליון עצים.
 אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת יש מאין. מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות", תיאר נחום שפר, בן קיבוץ תל יוסף שהתיישב בחבל ב-1971.[4]
"חיינו בחופש מוחלט. בימית לא היה מושג של לנעול את הדלתות. היינו חוזרים מהים, משאירים את האופנים בחוץ… הכול היה פתוח, כולם הכירו את כולם. כולם אכלו אצל כולם, אווירה אחרת"., סיפרה המתיישבת מיקה מור. [5]
בהמנון הלא רשמי שלהם שוררו המתיישבים: "פה היו החולות הלבנים נודדים ועוברים בשריקה, עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר, ובנינו חומה ירוקה… הפתחה שלנו ארץ רחוקה, הפתחה שלנו ארץ ירוקה, הפתחה שלנו ארץ ללא צל, הפתחה שלנו – ארץ ישראל... פה בארץ חולית וימית, הקימונו גם עיר וגם כפר, מול הים והחול, בלבן וכחול, יש גגות אדומים למדבר…
אבל, למימוש החלום על גגות אדומים בלב המדבר ועל ארץ ישראל ירוקה בין עזה לרפיח היה צריך לגדר שטח ענק של 47 אלף קילומטרים רבועים, כמעט כשטחה של תל אביב רבתי. אלא שבשטח המיועד התגוררו תשעה שבטי בדואים במבני קבע, ובמבני ארעי. חלקם  עסק בחקלאות מדורי דורות. מישהו החליט לסלקם בבהילות, בכוח הזרוע וללא אישור.
סילוק הבדואים
התגלגלות העניינים מכאן ואילך תוארה בעתירות לבג"צ שהגישו 9 ראשי שבטים בדואים.
"בשעת בוקר מוקדמת, הוזעק שיח' סולימאן חסיין עודה אבו חילו, ראש שבט חילו אל- שריטיין על– ידי בני שבטו, שבאו להודיעו כי חיילי צה"ל הורו להם, בעל פה,  להסתלק מבתיהם ומיישובם. אבו חילו יצא אל אותם חיילי צה"ל, פנה אל מפקדם, קצין בדרגת סגן-משנה, ושאלו לפשר מעשיהם של חייליו. הקצין השיב לו כי "זו פקודה מהממשלה לגרש אתכם מכאן"[6]
כך החל גירושם של תשעת שבטי בדואים משטחים נרחבים מהאזור שנועד להקמתו של חבל ימית. לפי אומדנים שונים נע מספר המגורשים בין 5,000 ל-20,000 נשים, גברים וילדים.
המבצע החשאי, והוא נעשה ללא ידיעתו ואישורו של הדרג המדיני. דו"ח סודי של ועדת חקירה שמינה הרמטכ"ל הציג עדויות כיצד הגיעו 72 חיילים בכלי רכב ועל גמלים ונתנו לבדואים שהות של יום אחד לעזוב את השטח. לאחר שקיבלו ארכה של יום נוסף לאסוף את מטלטליהם, עלו הטנקים על השטח, הרסו את כל המבנים, ייבשו את מקורות המים, השמידו את היבולים, והבריחו אלפי משפחות מאדמתן לתוך לב סיני. למפונים, טען מפקד האזור יצחק פונדק, איש לא דאג להציע לשיכון חלופי, אמצעי מחיה ואף לא גישה לשירותי בריאות מינימאליים.
זה היה פרויקט ענק של הזזת אוכלוסין מכאן והושבת אוכלוסיה מתנחלת משם, בניגוד לחוק הבינלאומי, בהסתר ובקריצת עין, תוך שיתוף פעולה מלא או חלקי, לעתים נלהב, של המערכת הפוליטית והצבאית ובמידה רבה, גם של התקשורת ובחסות נימוקים צבאיים מומצאים. העיתונות הישראלית לא דיווחה בזמן אמת  על גירוש אלפי הבדואים. צנזורה צבאית קפדנית מנעה כל פרסום. כל הפרשה זכתה למסגור ביטחוני שנתן לגיטימציה משתמעת למעשה הגירוש. בידיעות אחרונות קיבל הגירוש ידיעה בת 26 מילים שכותרתה הייתה: "בעקבות מיקושים גודרו שטחים בפתחת רפיח" הידיעה הלאקונית מסתיימת במשפט, שלא היה נכון עובדתית: "צה"ל מאפשר לבדואים המתגוררים בשטח המגודר להמשיך בעיבוד אדמותיהם". [7]  אף מילה על גירוש.
תכנית ההתיישבות היהודית בפתחת רפיח נתמכה על ידי השרים אלון, גלילי ודיין וגובשה לפרטיה על ידי המפא"יניקים מהמחלקה להתיישבות שבסוכנות היהודית. את האני מאמין שלו הציג שר הביטחון דיין בישיבת ממשלה ב-26.1.1969:
"אני רוצה לומר שעלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה, לעלות עם טרקטור ולעקור את כל מטעי השקדים, ואחר-כך להגיע לפשרה לגבי המחיר… צריך לחרוש את הקרקע, לעקור את המטעים ולעזור להם להסתדר במקום אחר. היום זה קל יותר מאשר בעוד שנה…  אני גם רואה את השעה הזאת כשרה לדבר זה, כל זמן שיש שם טרור,  משליכים רימונים ומניחים מוקשים, והבדואים מעורבים בזה… ".[8]
התקשורת בשירות הקונספציה "הביטחונית". הארץ 21.3.1972הנימוק הביטחוני לסילוק הבדואים הופיע גם בתשובת המדינה לעתירות שהגישו הבדואים לבג"ץ לאחר גירושם. אלא שהיה זה נימוק שכאמור, לא הייתה לו אחיזה במציאות כפי שניתן יהיה לראות. תכניות ההתיישבות בפתחת רפיח קדמו לתחילת גל הטרור ברצועה, ולבדואים בפתחת רפיח לא הייתה אז כל נגיעה לטרור לסוגיו.
תסיסה במערכת הפוליטית ובפיקוד הבכיר
אמנם שום החלטה ממשלתית או פיקודית רשמית לא ליוותה את מבצע הגירוש, שמתחילתו היה יוזמה של אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום. אך משהתבצע הגירוש נרתמה כל המערכת הצבאית והפוליטית לתת לו לגיטימציה מעשית בדיעבד. מתאם פעולות הממשלה בשטחים באותה עת, תא"ל שלמה גזית, תמך בהתיישבות בפתחת רפיח אך לדעתו ניתן היה להגיע להסכמה עם הבדואים על פינוי האזור ללא צורך בגירוש. גזית, שכל פעולה קטנה וגדולה באימפריה החדשה שלו שנוסדה ביוני 1967, נזקקה לאישורו, לא ידע על פעולת הגירוש, אלא לאחר מעשה. מכשנודע לו הוא הגדיר את הפעולה כמעשה נבלה והחליט להתפטר. דיברנו איתו:
באר: אחד הפרקים בתכנית שלי עוסק במה שנקרא: "הריביירה הישראלית" בפתחת רפיח, הקמת ימית ופינוי/בגירוש הבידואים. משפטנים טוענים שזה היה גירוש בקנה מידה… בניגוד לחוק הבינלאומי, כמעט פשעי מלחמה…
גזית: אני הגשתי התפטרות על המקרה הזה, התפטרות שלא התקבלה. למה? על זה שאנחנו עברנו בשתיקה על ההחלטה לגרש את הבדואים, בלי ארגון, בלי אישור וללא שום סיבה אובייקטיבית.
באר:  בעצם, הגירוש התבצע ללא אישור ממשלה, אתה רוצה לומר?
גזית:  ללא אישור של אף אחד…
באר: אז איך אתה מסביר את זה? זו פעולה של אריק שרון?
גזית:  בודאי! אלי הגיע טלפון מנציב הצלב האדום, שרוצה לפגוש אותי בדחיפות. אמרתי לו שיבוא. ואז הוא שואל אותי: 'למה גירשתם את הבדואים ברפיח?'  זו היתה הידיעה הראשונה שקיבלתי שהם גורשו. אז לא רציתי להגיד לו שאני לא יודע, אז שיחקתי דיפלומטיה ואיכשהו מרחתי את העניין. אמרתי לו שאתן לו תשובה פורמאלית בעוד כמה זמן. התקשרתי לפונדק והוא אמר לי שהוא לא יודע מכלום.
באר:  גם פונדק לא ידע?
גזית:  לא! אני עשיתי אז סקנדל בעניין והוחלט על הקמת ועדת חקירה, וועדת החקירה קבעה שאריק עשה את זה ללא אישור וללא סמכות וללא רשות. אז אמרתי, נו? כלום! אז אמרתי: אם "כלום" אז זה נשאר באחריותי – אני הממונה על השטחים. אני מתפטר.
ועדת החקירה עליה מדבר שלמה גזית, בראשות האלוף אהרון יריב, מונתה לחקור את פרשת גירוש הבדואים בעקבות דליפת דיווחים מזעזעים על אופי הגירוש וממדיו. [9]        אנשי מילואים מקיבוצים בנגב, שחזרו משירות בסיני, דיווחו על המתרחש ומשלחת של פעילים מהקיבוצים, ביניהם חברי קיבוץ נירים, שיצרו קשרים עם הבדואים בסיני עוד לפני קום המדינה, יצאה לשטח וחזרה עם עדויות מצולמות של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו.
 "התושבים פונו באכזריות תוך שימוש בזחל"מים וציוד מיכאני", דיווחו חברים בקיבוץ ניר-עוז בחוזר ששלחו למזכירי קיבוצים אחרים בסוף פברואר 1972. הדיווחים עוררו תסיסה בתוך מפ"ם, מפלגת האם של הקיבוץ הארצי, נגד השתתפות התנועה בפרויקט ההתנחלות בפתחה.  ב-8 במרץ 1972 נערך בקיבוץ ניר עוז כנס-חירום בהשתתפות כ-250 נציגים מקיבוצי הנגב, אשר דרשו מנציגי תנועתם לפעול "למניעת נישול התושבים והתנחלות ברצועה".
בעקבות הכנס החלו ידיעות על גירוש הבדואים להתפרסם בעיתונות – תחילה ביומון מפ"ם "על- המשמר" ולאחר-מכן בעיתונים אחרים.  ראש הממשלה גולדה מאיר קבעה פגישה עם שני ראשי מפ"ם, יעקב חזן ומאיר יערי, והתריעה בפניהם על הנזק שנגרם למערך בין מפלגתה, מפלגת העבודה,  לבין מפ"ם בעטיו של "ניהול מסע ציבורי מטעם מפ"ם נגד ביצוע החלטה ממשלתית" [10]
לפי בקשתן של ארבע סיעות נערך דיון מיוחד בכנסת בעניין "התעמולה נגד ההתנחלות בחבל עזה ובפתחת רפיח והצורך הלאומי הדחוף להרחיב את ההתנחלות ולהגבירה".
"קשה להאמין, אבל ב-72 הקיבוץ הארצי התגייס, במלוא כוחו, למאבק עקרוני ומוסרי נגד העוול שגרמו הבולדוזרים של שרון ומדינת ישראל לכמה שבטים בדואים בפאתי סיני", סיכם אחרי 30 שנה עודד ליפשיץ, מקיבוץ ניר עוז, שניהל את המאבק למען השבת הבדואים לאדמותיהם. מול הקיבוצניקים מהדרום שהתגייסו לטובת הבדואים סבלה מפ"ם מפילוג רעיוני קשה, בעקבות תוצאות המלחמה ב-67'. כשהתכנסה ועידת מפ"ם ב-9 באוקטובר 1972 הציע יעקב חזן הוותיק, שמפ"ם תתמוך בהקמת היאחזויות ביטחוניות-התיישבותיות בפתחת רפיח וברמת הגולן. מתנגדיו דרשו לא להקים היאחזויות התיישבותיות בפתחה אלא רק היאחזויות ביטחוניות. אי אפשר בעניין הזה שלא להיזכר כקוריוז בויכוח רב שנים שפילג את מפלגת של"י ז"ל לשני מחנות. יונתן פלד מקיבוץ מעברות, הגדיר את ההבדל ביניהם: מחנה אחד היה בעד מדינה פלסטינית כי זה לטובת מדינת ישראל (וחוץ מזה זה גם מוסרי) ואילו המחנה השני היה בעד מדינה פלסטינית כי זה מוסרי (וחוץ מזה זה גם לטובת מדינת ישראל).
הארץ, 10.10.1972נחזור לועדת החקירה, בראשות האלוף יריב. מסקנותיה הוסתרו מהציבור ומהכנסת, למעט הודעת ממשלה שנוסחה בלאקוניות כך: "היתה חריגה מסמכות מצד מספר מפקדים בכירים ומצד עובד ממשלה". למחרת דּווח בעיתונות כי שני קצינים ננזפו על-ידי הרמטכ"ל, קצין נוסף הועבר מתפקידו, ואזרח שהועסק כקצין מטה בממשל הצבאי התרשל בתפקידו וגם נגדו "יינקטו אמצעים". רק מאוחר יותר נודעו שמות המפקדים הננזפים, ובראשם אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, אשר מלבד הנזיפה לא ננקט נגדו שום צעד נוסף. הממשלה אימצה את מסקנות הועדה אך לא אישרה את החזרת הבדואים למקומותיהם.
בעקבות הודעת ההתפטרות של גזית הוא הוזמן לפגישה עם הרמטכ"ל.
גזית:  "ואז התחיל דין ודברים עם דדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר) ודדו התנהל מאד, מאד לא יפה כלפי, עם סחטנות – שאם אני מחליט להתפטר הוא זורק אותי מהצבא בלי פנסיה וכל מיני דברים כאלה…טוב…"
באר:  אבל ההחלטה על הקמת פתחת רפיח לא היתה של שרון, היתה החלטת ממשלה…
גזית: לא! השאלה, מה אתה קורא החלטת ממשלה? 
באר: מי החליט להקים את פתחת רפיח?
גזית: האיש המרכזי שרצה את העניין הזה – בוא נאמר ככה – ההתנחלויות שקמו היו בהחלט בהחלטת ממשלה – היתה ועדת שרים להתיישבות, שבראשה עמד גלילי, וכל התנחלות שקמה קיבלה את האוקיי שלה. הרעיון של ימית והקמת פתחת רפיח כפרויקט בא מלמטה מכמה גורמים, והייתי אומר, עם גיבוי והשראה של ישראל גלילי.
באר: אתה חושב שהגורמים שרצו לדחוף את ההתיישבות בפתחת רפיח השתמשו/לחצו על שרון? או שזו היתה יוזמה שלו?
גזית:  זה שני דברים שונים. היתה יוזמה של שרון, אבל שרון לא היה מעורב ברעיון הגדול של להקים את ימית ולהפוך את כל פתחת רפיח למרכז יהודי גדול.
באר: מה ידעת לימים אחרי שבדקת את פרשת הגירוש, מה העלית?
גזית:  (צוחק) יום אחד באו ואמרו לבדואים לקום ולהסתלק. זה הכל.
באר:  באיזה ממדים היה הגירוש, עשרות, מאות?
גזית:  לא –  אלפים, אני לא זוכר את המספרים, נדמה לי שבסביבות 5,000-6,000 משהו כזה.
באר:  ולאן גירשו אותם?
גזית:  דחפו אותם לסיני, לא גירוש עולמי, אבל כמה עשרות קילומטרים.
באר:  הדיונים על הקמת פתחת רפיח כללו אותך?
גזית:  כן. אני הייתי גם שותף לקונספציה שאמרה, שבהנחה שאם סיני תחזור להיות מצרית, ניצור רצועה מבודדת של פתחת רפיח, בין סיני המצרית לבים מדינת ישראל ועזה תהיה כזאת או אחרת. אני יכול להגיד מעבר לזה –  אני הייתי שותף למו"מ שהתנהל אחרי ביקור סאדאת עם המשלחות המצריות ובדיונים מול גמאסי העלתי את ההצעה: בואו נעשה החלפות – אתה מקבל חתיכה מהנגב תן לנו את פתחת רפיח. והוא אמר: אתה יודע מה, אני לא נופל מהרגליים בואו תלכו עם עזר וייצמן לסאדאת. סאדאת אמר: יוק! דיברתי עם בגין על חזרה לגבול הבינלאומי, אין החלפות שטחים. אין שום דבר.
החלטת בג"ץ
עתירת הבדואים לבג"ץ בתביעה לחזור לשטחיהם היתה המקרה הראשון אחרי 67' שגורם ערבי פנה לבית משפט ישראלי בבקשה לעשות צדק בנושא בעל חשיבות פוליטית עקרונית. בדיון בעתירות הבדואים התרחש דבר מוזר. המשיבים לעתירות, ממלאי התפקידים הבכירים בפרשה זו: שר הביטחון דיין, אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, ומפקד אזור רצועת עזה וצפון סיני תא"ל יצחק פונדק, כלל לא הגישו תצהירים לבית המשפט. המשיב העיקרי היה אלוף ישראל טל, שלא היה קשור לפרשת הגירוש. למעשה, הקשר היחיד של האלוף טל לפתחת רפיח היה בכיבושה ביוני 67, כפי שהונצח בשירו של יורם טהר-לב על קרב רפיח:   "באנו שחורים כפיח, באנו קרועים אבל, אנו אחרי רפיח, כמו שרצית טל!…"
בתצהירו לבג"ץ הסביר האלוף טל את השיקולים הביטחוניים שהנחו את צה"ל בסילוק הבדואים. בין השאר טען שהאזור היה חשוף למעבר מחבלים ושימש כחממה לגיוס מחבלים. "ולאור האמור לעיל – חיוני הוא כי האזור ישמש כאזור חיץ או כאזור בידוד בין רצועת עזה ומדינת ישראל לבין מרחב סיני".  בשיחה טלפונית בשנת 2007 שאל העיתונאי וההיסטוריון גרשום גורנברג את אלוף ישראל טל מדוע הוא זה שחתם על התצהירים. תשובתו הייתה כי השר דיין ביקש ממנו לחתום על התצהירים, והוא עשה כמו שרצה דיין.[11]
הארץ, 19.9.1972גם תת אלוף יצחק פונדק, מפקד אזור עזה וצפון סיני, שננזף אף הוא, על ידי הרמטכ"ל, טוען כי לא ידע כלל על תכנית הגירוש. לפי גרסת פונדק בחודשים שלפני הגירוש ניהלו הגורמים המעורבים בהקמת העיר ימית משא ומתן עם הבדואים בעלי הקרקעות באזור, לרכישתן, והיה סיכוי טוב שהמו"מ יסתיים בהצלחה. לדבריו, באותה עת היו מספיק קרקעות עבור השלב הראשון של הקמת העיר. להערכת פונדק ביקש שרון, ששאף להתמנות לרמטכ"ל, לרצות במעשה הגירוש את משה דיין, שהקמת ימית היתה הבייבי שלו.
בור מים של הבידואים שנהרס. צילום: יוכבד ליפשיץכשפונדק שמע על המתרחש וירד לשטח הוא נחרד ממה שראו עיניו. כך סיפר:
 "לעיני נתגלתה תמונה מחרידה של הרס ושממה, בתי האבן הפכו לגל אבנים, עצים נעקרו, חלקות ירק נרמסו בשרשראות הטנקים, בכל אשר פניתי נתקלתי בוונדליזם לשמו. לא ראיתי אף נפש חיה במקום. לבדואים לא התאפשר לאסוף את החיטה והתירס מן השדות…"[12]
פונדק סיפר עוד כי האלוף שרון התפאר באחד הכנסים של קציני פיקוד דרום על פעולת הגירוש באומרו: "תוך שעות ספורות גאלתי יותר אדמות משגאל חנקין במשך כל ימי חייו."[13]  יהושע חנקין היה, כידוע, גואל האדמות הגדול של הציונות המעשית בראשית שנות ה-20, במיוחד בעמק יזרעאל.
עודד ליפשיץ מלווה בדואי שביתו נהרס בפתחה. צילום: יוכבד ליפשיץדו"ח ועדת החקירה בראשות האלוף יריב היה סודי במשך עשרות שנים ולא ניתן היה לעיין בו.  רק לאחרונה, בעקבות פנייה של העיתונאי גרשון גורנברג לארכיון צה"ל במסגרת חוק חופש המידע, הוא הצליח לקבל את הדו"ח. הממצא המהותי ביותר בדו"ח היה העדר מוחלט של נימוקים ביטחוניים – נימוקים שאיתם השתמשו המדינה, הצבא והעיתונות על מנת  להסביר את הצורך בגירוש הבדואים. השיקול היחיד לגירוש, כפי שעולה מהדו"ח החסוי, וממקורות נוספים, היה הצורך באדמות להתיישבות.
מסמכים נוספים שאפשר לחשוף עתה מחזקים את ההבנה שמדובר היה בדפוס של פעולה להכשרת הפקעת קרקעות לצורך הקמת התנחלויות חדשות באמצעות נימוקים צבאיים מומצאים. אפשר לראות זאת, למשל, במברק מיום 9 ביולי 1969 של מחלקת הקשר במשרד החוץ אל הנציגויות בחו"ל המסווג "סודי" והמתפרסם כאן לראשונה, באדיבות מכון "עקבות". כך נאמר בו על תפיסת שטח בפתחת רפיח:
" 1. באלה הימים הוצאו צווי תפיסה לצרכי בטחון בפקודת המושל הצבאי תא"ל מוטה גור על שטח של 20,000 דונם בסביבות רפיח. 2. הקרקע הינה חלק מאדמות רשות הפיתוח של ממשלת מצרים. מצויים עליה 500 משפחות של בדואים נוודים שעבדו את האדמה בתנאי חכירה ממשלת מצרים. הללו יפונו מהמקום וישולמו להם פיצויים. 3. התפיסה הינה כאמור לצרכי בטחון, ובשלב ראשון יוכנסו לשטח יחידות צבא, אולם לידיעתכם, חוזר לידיעתכם בלבד, בעוד כמה חודשים תוכנסנה למקום יחידות נח"ל, שיקימו 2,3 התנחלויות. סעיף 1 ו-2 לשימושכם במידה ותשאלו."
מברק סודי של משרד החוץ, 9 ביולי 1969: לידיעתכם בלבד!במילים אחרות: אם ישאלו אתכם בחו"ל תסבירו כי מדובר בתפיסת אדמה לצרכי ביטחון ותגידו כי לשטח שנתפס ייכנס הצבא. אבל לידיעתכם, ולא לפרסום, הסיבה האמיתית לתפיסת השטח היא התכנית להקים התנחלויות במקום.
למרות שלא היתה  סיבה "ביטחונית" אמיתית לגירוש הבדואים קיבל בג"ץ את הנימוקים הביטחוניים של המדינה ודחה את עתירות הבדואים. אגב, כמה שנים אחר כך, קיבל בג"ץ החלטה הפוכה ודחה את עמדת המדינה שהשתמשה באותו דפוס של הנמקה ביטחונית בבואה להצדיק את ההחלטה להקים את ההתנחלות אלון מורה, ליד שכם.[14] הבה ננסה להבין את ההבדל בגישת בג"ץ בשתי פרשיות אלה?
מעריב 17.9.1972פרופ' דוד קרצמר, מבכירי המומחים למשפט בינלאומי ולזכויות אדם, מעלה הסבר אפשרי להבדל הזה, השערה אותה העלה לראשונה השר לשעבר, פרופ' שמעון שטרית. על פי הסבר זה, פסק-הדין בעניין פתחת רפיח ניתן בין מלחמת ששת-הימים לבין מלחמת יום-הכיפורים – תקופה שבה האמון ביושרם ובמיומנותם של מפקדי צה"ל הבכירים היה בשיאו. ואילו פסק הדין בנושא אלון מורה ניתן אחרי מלחמת יום הכיפורים, לאחר שנוצר סדק באמון בראשי הצבא, וכי סדק זה הוא שפתח את הדלת להתערבות שיפוטית בהחלטות צבאיות. [15]
כשקרא את דו"ח ועדת יריב, שהיה חסוי כל השנים, נדהם פרופ' קרצמר לגלות כי המדינה פשוט שיקרה לבג"ץ. בשיחה שקיימנו בטלפון אמר לי, בין השאר, כך:
דוד קרצמר:  קריאת הדו"ח שגילינו (דו"ח ועדת החקירה בראשות האלוף אהרון יריב),  הדהימה אותי. ממש הדהימה אותי. כיוון שקודם לכל, הם הטעו את בית המשפט. אמרו שהועדה לא הסתייגה מהכורח הביטחוני שבפינוי הבדואים. זה ממש מטעה מכיוון שהועדה בכלל לא התייחסה לכורח הביטחוני…  מה שעניין אותי זה לא הגירוש כשלעצמו, אלא עניין אותי איך הם שיקרו לבית המשפט…. מה שאנחנו חשפנו מטיל ספק ביושרתו של ההליך השיפוטי…
 אני לא בדקתי אם זה נוגע רק לבג"צים שנוגעים לשטחים. יכול להיות שזה גם בבג"צים הנוגעים למשרד התחבורה. אין לי מושג.  אני התרכזתי בחומר שיכולנו להשיג…
באר: במהלך העיסוק שלך בפרשה למדת פרטים חדשים על המקרה של פתחת רפיח?
קרצמר:  כן, כאשר כתבתי את הספר שלי לא יכולתי להפריך את מה שהאלוף טל הצהיר בתצהירו לבג"צ… מה שנוסף היה הדו"ח של הועדה (ועדת החקירה בראשות האלוף יריב)… הדהים אותי שזה (הנימוק הביטחוני) היה שקר מוחלט….
כל מעשי האדם היו פעם חלומות – סוף דבר
לימים נשאל אבי פרחן, מנהיג מפוני חבל ימית, ע"י עיתונאי  צעיר, אם הם, המתיישבים היהודים בפתחת רפיח, לא פחדו מהבדואים. השיב פרחן:
"מה פתאום?! בחבל ימית היה שלום אמיתי, לא שלום של נייר. עד להתיישבות היהודית המקום היה מדבר שממה, בזכותנו המקום התפתח, נוצרו מקומות עבודה ושירותים אזרחיים הגיעו לאזור, כך שבינינו ובין הבדואים נוצרו קשרים עסקיים ואף חברותיים".[16]
הסיפור האמיתי היה קצת שונה. לאחר שאיבדו את בתיהם ואת שדותיהם ולאחר שבארות המים שלהם נדרסו ונסתמו, נאלצו הבדואים, שגורשו מפתחת רפיח, להציע את שירותיהם כפועלים שכירים למתיישבים היהודים, שהתגוררו עתה על אדמותיהם. אלה היו הקשרים העסקיים והחברותיים שעליהם דיבר אבי פרחן בנוסטלגיה.
אבל, גם זה חלף במהרה כלא היה. הסכם השלום עם מצרים קבר את חלום הריביירה הישראלית סופית. וכך, ב- 1982, עשר שנים בלבד אחרי שנולד הפרויקט השאפתני, הנישולי והיקר הזה בלב הדיונות שבין עזה לרפיח, סילקו הבולדוזרים, ששלח שרון, כל שריד לנוכחות יהודית במדבר סיני – אותם בולדוזרים ששלח שרון להחריב את ישובי הבדואים עשור שנים לפני כן, ממש באותו מקום.
"החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים" כתב באלטנוילנד בנימין זאב הרצל, האיש שניהל בתחילת המאה שעברה מו"מ עם הבריטים ליישב יהודים בפתחת רפיח, והוסיף חוזה המדינה: "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות. כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום" [17]
הקושי להתעשת מהחלום על גן העדן שנגוז והאכזבה מהמדינה בעקבות הפינוי, הצטברות המתח וגם כספי הפיצויים שניתכו פתאום על המפונים כמו גשם, הטביעו את חותמם על רבים מתושבי חבל ימית וגרמו לפשיטות רגל, להתמוטטויות נפשיות ולהתאבדויות, לפירוק משפחות, ואף לעזיבת הארץ.
היו כאלה שהחליטו לעבור לאחר הפינוי מסיני לגוש קטיף שבתוך רצועת עזה, אך גם משם הם פונו, בסופו של דבר, במסגרת תכנית ההתנתקות, באוגוסט 2005. גם על פעולה זו ניצח בעיקר איש אחד – אריאל שרון.
הערות ומראי מקום:
[1] ר' משה דור, "היהודי שרכש את פתחת רפיח לפני שבעים שנה", מעריב 18.2.1972.
[2]  ר' עוד דוד קרצמר וגרשום גורנברג, פוליטיקה, משפט וההליך השיפוטי: המקרה של בג"ץ והשטחים,        "משפט וממשל", יוני 2016, כרך י"ז, 1-2, עמ' 249-343
[3]  קרצמר וגורנברג, שם.
[4] http://www.zeevgalili.com/2005/02/272
[5] http://www.kolhazman.co.il/205599
[6] מתוך העתירה לבג"צ שהוגש חצי שנה אחרי הגירוש ע"י 9 ראשי שבטים בדואים. מופיע בקרצמר וגורנברג, שם.
[7]  ידיעות אחרונות 8.3.1972
[8]  קרצמר וגרונברג, שם.
[9] http://akevot.org.il/article/rafah-salient-report/?full#/
[10] הופיע במעריב ב- 24.3.1972. קרצמר וגרונברג, שם.
[11] קרצמר וגורנברג, שם.
[12] יצחק פונדק, "חמש משימות", הוצאת ירון גולן,2000. עמוד 341.
[13] פונדק, שם.
[14] בג"ץ אלון מורה, דויקאת נגד ממשלת ישראל, 1979.
[15] קרצמר וגרונברג, שם.
[16]   חיים פרינדלנדר, "כל הזמן", 24.4.2017
[17] בנימין זאב הרצל, "אלטנוילנד", אחרית דבר.
לכניסה לפרק הקודם:  חלק ג': מה נעשה במיליון ערבים?
להאזנה לפרק ד' באתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2017/07/פרק-ד.mp3הורדת הפרק
למחשב

הפוסט [פרות קדושות] פרק 18. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ד': ריביירה ישראלית בפתחת רפיח הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

[פרות קדושות] פרק 17. עזה – חלק ג': מה נעשה במיליון ערבים

בישראל אחרי 67' שרר קונצנזוס פוליטי, לפיו יש לספח את רצועת עזה  ולדלל אותה מאוכלוסית הפליטים. פרק זה, השלישי בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", מציג את התכניות המעשיות לסילוק הפליטים מהרצועה, למדינות ערב ולמדינות המערב, ומראה כיצד התכניות הללו הוסתרו מעיני הציבור ומהעולם. נציג כאן גם את התכניות המהפכניות לשיקום פליטי עזה בתוך ישראל ונראה מה חשבו הפליטים עצמם על האופציה הזאת. נראה איך ראש הממשלה, לוי אשכול, פיקח באופן אישי על פרויקט דילול עזה מתושביה, וגם נספר, איך הפכה מצילת פליטי השואה היהודיים, אחרי מלחמת העולם השנייה, למנהלת הפרויקט לסילוק הפליטים הפלסטינים מהרצועה.
אין אנו עוסקים כאן רק בהיסטוריה, שאבד עליה הכלח. מן הרעיונות הללו על סיפוח עזה וסילוק אוכלוסיתה, שנשמע כאן, ומהתנפצותם, ניתן אולי ללמוד משהו גם על רוקמי החלומות העכשוויים המשוועים לאיזה פליק-לאק של ההיסטוריה, שירוקן את ארץ ישראל רבתי מיושביה הלא יהודים, ויביא שקט על הארץ הזו.
זהו החלק השלישי בסדרה בת 8 חלקים "עזה – הסיפור הלא מוכר", מתוך הפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).
האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!
להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):
תמונה ראשית: עזה – לחץ אנושי מבעבע (Flicker)
מוסיקה: (Carlos Estella-Amazing Strings in Motion (Jamendo, גוטס – הישאם חאידי.
לכניסה לפרק הקודם (חלק ב'):  קזינו בעזה
לקריאת תמלול חלק ג': "מה נעשה במיליון ערבים?" – איך רוקנו (כמעט) את הרצועה מהפליטים
26 ביוני 2017
מאת: יזהר באר
בשני הפרקים הראשונים בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", הבאנו נקודות מבט שונות על רצועת עזה בתחילת שנות ה-70; עסקנו באג'נדה המיליטנטית של אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, מצד אחד, ובסדר היום האזרחי שניסו מושלי עזה, האלוף יצחק פונדק וסא"ל איני עבאדי, להפעיל, בגישה הפוכה לזו של שרון. אבל על דבר אחד לא צריכה להיות מחלוקת: בישראל שרר באותם שנים קונצנזוס, שרצועת עזה צריכה להישאר בידינו בכל הסדר עתידי, זאת לאחר סילוק מרבית תושביה מתחומה. פרק זה יעסוק, אם כן, בתכניות ובפרויקטים שנרקמו החל ביוני 67'  לריקון עזה מהפליטים שבה.
אין אנו עוסקים כאן רק בהיסטוריה, שאבד עליה הכלח. מן הרעיונות על סיפוח עזה ודילול אוכלוסיתה, שנשמע כאן, ומהתנפצותם על קרקע המציאות, ניתן ללמוד משהו גם על רוקמי החלומות העכשוויים המשוועים לאיזה פליק לאק של ההיסטוריה, לאיזו סלטו-מורטלו – קפיצה נחשונית קוסמולוגית, שתרוקן את ארץ ישראל רבתי מיושביה הלא יהודים ותביא אולי שקט על הארץ הזו.
הפרק הזה מבוסס על ראיונות עם בכירי המערכות הישראליות שעסקו במגע עם האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים לאחר 67', על מסמכי ארכיון וקטעי עיתונות, ועל כתביהם של חוקרים והיסטוריונים. ראיינו לפרק זה את האלופים (במיל.) שלמה גזית ויצחק פונדק ואת סא"ל יצחק איני עבאדי. הסתמכנו על מחקרים של יואב גלבר, שלמה נקדימון, שלמה גזית ואחרים, ועל מסמכים רלבנטיים, שקיבלנו מהמכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני "עקבות".
בספרו "המקל והגזר", כתב המתאם הראשון של פעולות הממשלה בשטחים, האלוף שלמה גזית, על תזכיר "ועדת הארבעה", שהוגש לראש הממשלה לוי אשכול, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, בנוגע לגורל השטחים: "העיקרון הראשון תבע חיסול יסודי ולצמיתות של שאלת הפליטים, הן בגדה המערבית והן בעבר הירדן וגם ריקון מוחלט של רצועת עזה מפליטים. הרצועה, לאחר שתרוקן מן הפליטים תסופח לישראל." [1]
ההצעה לא הועברה לאישור הממשלה, אך רוחה התקבלה, וננקטו צעדים מעשיים למימושה, שמיד נשמע עליהם.
אבל, לפני כן, ראוי שנחזור רגע לאחור, ונראה כי כבר לאחר מלחמת העצמאות, הגה ראש הממשלה הראשון, דויד בן גוריון, תכנית מהפכנית לסיפוחה של עזה ולפתרון בעיית הפליטים בה, דווקא, באמצעות החזרתם לישראל. לפי גרסתו של החוקר והעיתונאי, שלמה נקדימון, בן גוריון, שעד אז התנגד בצורה החלטית לחזרתם של פליטים כלשהם לתוך ישראל בקווי שביתת הנשק, סבר כי ניתן ליישב את פליטי עזה בישראל, מאחר ומספרם קטן מההערכות  ומסתכם ב-150 אלף בלבד. [2]
בישיבת ממשלה ב-3 במאי 1949, הציג בן־גוריון את טיעוניו בעד סיפוח הרצועה: חשיבות חוף הים העזתי; אדמתה הטובה להקמת כפרי דייגים; ייצוב הפרדה בין ישראל למצרים ולבסוף הנימוק שאם לא ישראל, ירדן עלולה לקבל את הרצועה ולדרוש יצירת מסדרון מהרצועה לירדן, דרך ישראל. נימוקים אלה ישמשו, כמו שנראה, גם בעשרות השנים הבאות את המצדדים בסיפוחה של עזה לישראל.
בסופו של דבר, המצרים, שהרצועה היתה ההישג הצבאי היחיד שלהם ממלחמת העצמאות שלנו, התנגדו להצעה של בן גוריון. התנגדו להצעה גם משה שרת, שר החוץ, אבא אבן, השגריר באו"ם, ומשה דיין, הרמטכ"ל.
"לו רצועת עזה בידינו, היה זה אסון", סיכם האלוף יגאל ידין את נימוקי המתנגדים לסיפוח, ולא ידע כי השמיע דברים כמעט נבואיים.
תוצאות המלחמה ב-1967 החזירו את שאלת עתידה של עזה, על מאות אלפי פליטיה, לראש סדר היום הפוליטי. בכלל, סדרי הגודל של האוכלוסיה הערבית בשטחי האימפריה הישראלית החדשה, הדאיגו את ראשי המדינה. גולדה מאיר, מזכירת מפא"י, התלוננה בדיון בפורום מפלגתי, שהיא לא מקבלת תשובות מוסמכות לדאגותיה. "כאשר שאלתי את אשכול, מה נעשה במיליון ערבים, הוא אמר: 'אני מבין, הנדוניה מוצאת חן בעיניך. הכלה לא!'… אני מזועזעת", הוסיפה גולדה, והאשימה את הסופרים עמוס עוז ויזהר סמילנסקי ואנשי רוח אחרים, שהכניסו כאן, לדבריה, את העניין המוסרי. "בשבילי, המוסר העליון הוא שלעם היהודי יש זכות קיום. בלי זה אין מוסר בעולם".[3]
ואכן, אך נדמו רעשי הקרבות וכבר נרקמו התכניות הראשונות לסיפוחה ולדילול אוכלוסייתה הצומחת במהירות של הרצועה.
במאמרו ברבעון "האומה", "הפרויקט שאיחר את הרכבת – יציאת עזה אחרי ששת הימים", מציין ההיסטוריון יואב גלבר כי אברהם אחיטוב, ראש האגף הערבי בשב"כ ולימים ראש השב"כ, הציע למחרת המלחמה להעביר את הפליטים מעזה לגדה המערבית ולספח את הרצועה על תושביה המקוריים. כשבוע לאחר תום המלחמה הצהיר דיין, שבשום מקרה רצועת עזה לא תחזור לשלטון מצרי, ובישיבת הממשלה כעבור פחות משבוע הציע אף הוא לספח אותה לישראל. הממשלה אמנם לא החליטה על סיפוח הרצועה, אבל הממשל הצבאי הונחה על-ידי "רצון פוליטי שהרצועה תהיה חלק ממדינת ישראל", קובע גלבר. [4]
גלבר מוסיף כי מעבר למחלוקות בין "יונים" ו"ניצים", שררה הסכמה כמעט כללית בציבור שרצועת עזה, לצד ירושלים ורמת הגולן, צריכה להסתפח לישראל.
גם תוכנית אלון דיברה על סיפוח הרצועה לישראל לאחר שהפליטים יועברו ממנה ליישוב קבע בגדה המערבית. דיין תמך אף הוא בהעברת הפליטים מעזה לגדה ולירדן, "לא מפני שאני רוצה לגרש אותם, אלא מפני שאין להם מה לעשות בעזה", אמר. עמדתו של אשכול לא הייתה ברורה; הוא היה מוכן למסור את הרצועה לירדן, ואפילו לספח אותה, אך בתנאי שהפליטים ייצאו ממנה.
האיש המוסמך ביותר שיכול להעיד, מכלי ראשון, על התגבשות המדיניות הישראלית כלפי עזה אחרי כיבושה ב-67' הוא האלוף (מיל.) שלמה גזית. גזית, בן 91 כיום, היה מתאם פעולות הממשלה הראשון בשטחים לאחר כיבושם ב-67', ועבד בצמוד לשר הביטחון משה דיין.
באר:  האם זה יהיה נכון להגיד שממשלת ישראל ומקבלי ההחלטות הקובעים, החליטו שעזה תישאר ברשותה של מדינת ישראל בכל הסדר עתידי?
גזית: כן ולא. לא – כי לא היתה החלטה (פורמאלית) כזו, שעלתה לדיון – החלטת ממשלה, או החלטת ועדת שרים, או משהו כזה. אבל הקונצנזוס ברמה הממשלתית היה – לא אצלנו! כלומר, לא במערכת הצה"לית, ביטחונית, אבל הקונצנזוס הפוליטי היה: Goes without saying – עזה נשארת חלק ממדינת ישראל. עם איזו אשליה, הייתי אומר, אופטימית, שאם וכאשר יימצא הסדר, שני שליש מהאוכלוסיה – הפליטים – הם יתנדפו באיזושהי צורה. יימצא להם פתרון – שיקום בהונולולו – והם ייעלמו. הקונצנזוס הזה החזיק מעמד הרבה מאד זמן. כמעט עד ההתנתקות של אריק שרון. זאת (עזה) לא היתה אהבת מולדת – שזה חלק מא"י ההיסטורית – אם כי, בגין, באיזשהו דיון אמר (על עזה): זוהי א"י ועל זה אני לא מוותר. אבל הפורום, בעיקר של אלון וגלילי, שהוא זה שנתן את הטון בשנים שאנחנו מדברים עליהן, היה פוליטי- אסטרטגי (שגרס כי) בהנחה שהגדה המערבית לא תישאר בידינו, שלא יווצר מין מצב של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה עם צורך של חיבור ביניהם, כזה או אחר, שזה פלונטר. מצד שני, אם באיזושהי צורה יימצא הסדר ומצרים חוזרת לסיני, שמצרים לא תהיה ברצועת עזה – אנחנו לא רוצים את המצרים על גבול אשקלון.
באר:  כלומר במאזן שבין אוכלוסיה ערבית גדולה…
גזית:  אז היא לא היתה כ"כ גדולה…
באר:  משהו כמו 450 אלף..
גזית: כן, אבל מזה שני שליש פליטים. נדמה לי שזה לא היה אפילו 400 אלף. נדמה לי 360 אלף.
"כמה ערבים שילחת כבר?"
כבר בחודשים הראשונים אחרי המלחמה ננקטו צעדים מעשיים לדילול האוכלוסין ברצועה. בפברואר 1968 החליט רוה"מ אשכול למנות את עדה סרני, אלמנתו של הצנחן אנצו סרני, שנהרג בשליחות לאיטליה במלחמת-העולם השנייה, לראשות פרויקט ההגירה. תפקידה היה למצוא ארצות יעד ולעודד את היציאה אליהן בלי שיורגשו טביעות אצבעותיה של ממשלת ישראל. סרני נבחרה לתפקיד – שמעו טוב – בגלל קשריה באיטליה וניסיונה בארגון ההעפלה של ניצולי השואה היהודים אחרי מלחמת-העולם השנייה.
גלבר מציין כי היציאה לוותה בסקרים ומחקרים סוציולוגיים על היוצאים, בניסיון להבין מדוע עזבו, הם ולא אחרים, ולברר את התהליכים המשפיעים על ההגירה כדי לתכנן על-פיהם את המשך המאמצים. אשכול הודאג מהתופעה של הגברים הפלסטיניים שיוצאים ומשאירים את נשותיהם מאחור: "הישארותן של הבנות היא צרה גדולה בשבילנו. יש לי ארבע בנות, ואני יודע צרה זו מהי…", הסביר אשכול.
בדיונים הראשונים הודיעה עדה סרני, שכל שהיא זקוקה לו הוא חדר ועוזר, כדי שתוכל להתחיל לעבוד, אך בהמשך גברו דרישותיה לתוספות תקציב וכוח אדם. בממשל הצבאי הוקם לצורך הפרויקט צוות בן חמישה אנשים, קצין וארבעה אזרחים עובדי צבא ודוברי ערבית, שהפעילו סוכנים ערבים במחנות הפליטים. הסוכנים איתרו וגייסו את המועמדים להגירה, ואלה באו להירשם בממשל. במידה ולא היו להם אמצעים הם קיבלו את דמי הנסיעה במשאית עד עמאן, כאשר בגשר אלנבי עברו מהמשאית העזתית למשאית ירדנית שהביא אותם למחנה הפליטים בכראמה.
אשכול דרש להיפגש עם סרני פעם בשבוע, כדי להתעדכן בהתקדמות הפרויקט. "האם יש סיכוי, האם ישנה תקווה למשהו?", חקר אצל סרני.  סרני הבהירה לאשכול, כי "הדבר אינו בא מעצמו. אין זו תנועה ספונטנית", ודרשה לתגבר את הצוות באנשים נוספים.
יעקב הרצוג, מנכ"ל משרד רוה"מ דאז, טען כי אשכול התרגז כששמע שהממשל הצבאי ברצועה משלם ליוצאים חמש לירות לאדם!. גישתו של אשכול היתה חנוונית, והוא חרד היה מהוצאות מיותרות. הוא העדיף שכל עוד יוצאים ערבים בלי כל הכסף הזה אין צורך בתשלום.
אשכול אמר: "אני בעד זה שילכו כולם, ולו גם לירח. אבל לא ידעתי שכבר עתה מתחילים לתת להם כסף בעד נסיעה באוטובוס… מרגע שנותנים כסף – גדל מספר אלה שטוענים שאין להם את הוצאות הדרך."
סרני טענה, שהניסיון דווקא הראה כי ברגע שהונהג התשלום גדל מספר היוצאים, וצריך יהיה למצוא תקציב למימון נסיעת היוצאים לירדן ולמשכורות הצוות המוגדל שיעסוק בארגון הגירתם.
באחת מפגישותיהם שאל אשכול את סרני בדאגה: "כמה ערבים שילחת כבר?" היה זה השבוע של פעולת כראמה, במרץ 1968, שעצרה לגמרי את היציאה מהשטחים לירדן. רק 800 איש הספיקו לצאת מעזה ולעבור את גשר אלנבי באותו שבוע.
סרני, שהחלה לחפש מדינות במערב שיקלטו את הפליטים היוצאים, דרשה לפרויקט תקציב של יותר מעשרה מיליון לירות. "בעזה יש 40 אלף משפחות פליטים ואם יוקצבו אלף לירות למשפחה אפשר לפתור את הבעיה: האם היית מסכים לגמור את פרשת הרצועה בארבעים מיליון לירות?" שאלה את אשכול וענתה בעצמה:. "לדעתי, זה מחיר סביר מאוד".
סרני אף הציעה להקים בנק שייתן משכנתאות או הלוואות לבני משפחה שייצאו מהשטחים למערב למטרות לימודים, תמורת משכון רכושם, בתקווה שלאחר שהסטודנט יסיים את לימודיו ויתבסס, תצטרף אליו משפחתו.
אשכול, שהיה בקיא בענייני בנקים ומשכנתאות התחיל להתלהב מהרעיון ומהאפשרויות הטמונות בו.
עוד רעיון יצירתי ורגיש שהעלתה סרני היה רכישה – לא חוקית, מן הסתם – של אשרות כניסה למדינות באמריקה הלטינית, והיא ביקשה החלטה עקרונית שתסמיך אותה להיכנס למשא-ומתן על רכישתן, כמובן לא בשם ממשלת ישראל.
סרני גם תכננה לגייס פועלי בניין פלסטיניים לעבודה בחברות בינלאומיות, המקבלות מכרזי בנייה גדולים במדינות ערב, ואמרה לאשכול שאפשר להפעיל לשם כך ארגונים בינלאומיים. אשכול חשב לתעל לכיוון הזה את הלורדים רוטשילד וזיו בבריטניה ומיליונרים יהודים אחרים, שרצו לתרום לפיתרון בעיית הפליטים.
הוראה מלשכת ראש הממשלה לתוספת תקציב לפרויקט סרני (באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני "עקבות")בהמשך אישר אשכול הוספת 25 עובדים למנגנון של סרני, 19 מהם ברצועה; מיליון ל"י להסעת מהגרים אל גבול ירדן; 150 אלף ל"י לשיגור אנשים לבדיקת אפשרויות הקליטה בארצות-הברית, אמריקה הלטינית ואוסטרליה ושלושה מיליון ל"י למענקי סידור ראשוני ליוצאים.
 קשיים עצומים בכל הגלובוס
לאחר פעולת כראמה, ב-21 במרס 1968, נחלש קצב היציאה מעזה והירדנים החלו להקשות על העוברים את הגשר.
אשכול, שדאג כי הכסף שכבר הושקע בפרויקט ילך לטמיון זימן אליו את עדה סרני ואת מתאם הפעולות בשטחים, שלמה גזית, להתייעצות. סרני דיווחה על גידול הצוות, שכבר העסיק שנים-עשר איש בארבעה מחנות פליטים ברצועה, כולם יהודים דוברי ערבית, וגזית הסביר את הקשיים הנובעים מההגבלות שהטילו הירדנים על העוברים בגשר. גזית ניסה לא לסתום את הגולל על הפרויקט ואמר לאשכול: "יש את מי לשחד שם ואנו מחפשים אותם".
אשכול התעניין כיצד מתקדמות התוכניות להגירת ערבים מהרצועה למערב, וסרני לא הסתירה ואישרה כי "ישנם קשיים עצומים בכל הגלובוס". אף מדינה אינה ששה לקבל פלסטינים. היא הביאה לדוגמה את אוסטרליה ששמחה לקלוט יהודים מישראל אבל לא ערבים מעזה. היא דיווחה כי במאי 1968 עברו דרך שדה התעופה בלוד 109 ערבים מהגדה בדרכם למערב, ורק אחד או שניים מעזה. אבל יש תקווה, הנה דיווחה על שייח' ברצועה המוכן להוציא ממנה חמישה עד שישה אלפי אנשים ונשים תמורת מאתיים ל"י לנפש, בלבד, כלומר כמיליון ל"י בסך הכל.
לפי הדיווח של גלבר, מאז נכנסה עדה סירני לפעילות בפרויקט הוצאת הפליטים עזבו את הרצועה 15 אלף נפש. נראה, כי גלבר כולל בתוך המספרים הללו גם את היוצאים בסערת המלחמה, ביוני 67', ולמעשה, היוצאים בצורה מאורגנת, במסגרת הפרויקט של סרני, היו במספרים נמוכים. סרני וגזית ניסו לשכנע את אשכול, בכל זאת, שההשקעה כדאית, והזכירו כי היוצאים בחודשים האחרונים עלו מעט מאוד כסף, שחלקו הוצא לתשלומי שוחד בצד הירדני של גשר אלנבי. אבל אשכול התלונן: "איני בוכה על מינימום הכסף שניתן לאלה שהלכו כבר. אני חושש לגבי אותו מינימום של אנשים שילך תמורת כסף רב".
סרני השיבה: "עלינו להחליט אם רוצים אנו שיצאו, תוך סכנה או ודאות שהמחיר יעלה, או שרוצים אנו להחזיק בהם אצלנו."
רוה"מ אשכול ושר האוצר ספיר אישרו להגדיל את המסגרת התקציבית ל- 200 אלף לירות, ואולם, הבעיה כבר לא היתה כספית, אלא היעדר הצעות קונקרטיות לקלוט פליטים מעזה. בסופו של דבר, ההצלחה של פרויקט סרני לעידוד הגירתם של עזתים ליבשות מרוחקות הייתה דלה, ורק אלפים מעטים היגרו לארצות דרום אמריקה, בעיקר לברזיל ולפרגוואי.
התנגדות ירדן סתמה את הגולל על ההגירה מעזה לעולם הערבי. בחודש אוגוסט 1968 עברו את הגשר כמה עשרות בודדות של עזתים. ההגירה, אמר דיין בממשלה, הגיעה לאפס.
על ממדי עזיבת התושבים בשנתיים הראשונות לאחר המלחמה יכולים להעיד הנתונים ששלח איש משרד החוץ ניצן הדס לאורי גורדון מראשי משלחת ישראל באו"ם ב-15 באוגוסט 1971. המסמך שמסווג כ"שמור" שוחרר רק בימים אלה לעיון הציבור בארכיון המדינה. תחת הכותרת "יציאת תושבים מהרצועה" נמסרו נתוני העזיבה ביובשנות סטטיסטית:
לאחר מלחמת 6 הימים יצאו מהרצועה למצרים בצורה בלתי מבוקרת (בסערת המלחמה) -12,000.
בצורה מבוקרת – 10,000.
חזרו במסגרת איחוד משפחות – 3,500.
סה"כ נטו למצרים – 18,500.
לירדן (עד סגירת הגשרים באוגוסט 68') – 56,000. [5]
בצילום: פירוט היוצאים מעזה לאחר המלחמה לפי נתוני צה"ל (באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני "עקבות")זמן קצר אחרי שמונה מוטה גור למושל עזה הוא הסביר מדוע לפרויקט ריקון הרצועה מפליטיה לא היה סיכוי מלכתחילה: "המנהיגים המקומיים בעזה רואים זאת כחובתם להישאר, להתרבות ולשמר את רצועת עזה כמובלעת ערבית", סיכם.
קשה להסביר מדיניות, שאיננה
יציאתם של עשרות אלפי אנשים מרצועת עזה לא נשארה בגדר סוד ומצרים וירדן התלוננו בפני האו"ם על "הגירוש מהרצועה" בטענה ש- 35 אלף איש אולצו לעזוב את הרצועה ולחתום על ויתור על זכותם לשוב אליה.
במחנות הפליטים ברצועה הופצו כרוזים שקראו לתושבים להתנגד ללחצים המופעלים עליהם להגר. ירדן התלוננה שהממשל הצבאי זימן את נכבדי מחנה הפליטים ג´בליה והודיע להם שתוך שבועיים יפונו 50 אלף תושביו לגדה המזרחית והממשלה תספק את התחבורה הנדרשת.
תלונות המדינות הערביות על הגירוש מהרצועה חייבו את נציגי ישראל באו"ם להגיב. פרוטוקול של דיוני ועדת החוץ והביטחון, שהתקיימו ב 5.1.1968, שמסר לנו המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני – "עקבות", מתייחס מי שהיה שגריר ישראל באו"ם, מיכאל קומיי, לצורך לענות לנציגי הערבים על טענותיהם על גירוש פליטים מהגדה ומהרצועה (באותם ימים הוא משמש יועץ מדיני לשר החוץ אבא אבן). מהדברים שאמר קומיי לוועדה, עולה מבוכת נציגיה הדיפלומטיים של ישראל מהעדר מדיניות באשר לגורל השטחים ותושביהם ועל המאמץ לגייס תמיכה בינלאומית לעידוד הגירת הערבים מעזה. אפשר ללמוד מדבריו על האווירה המבולבלת במסדרונות האו"ם בעקבות התבוסה הערבית ועל כך, שהוא, בפשטות, נאלץ לשקר לעולם. דברי הנציג הדיפלומטי הבכיר בפני ועדת החוץ וביטחון הם, בין השאר, גם מופע של אופוריה לאומית לאחר ניצחון מזהיר. הנה תקציר של כמה מהערותיו בנושא:
קומיי:  "היו לנו שני יעדים ביחס לדיון על הפליטים. קודם-כל לשמור על הסטטוס-קוו… [וכן] היה עלינו לנסות ולשפר את הדמות שלנו… אני חושב, שבמידה שהדבר היה ניתן, השגנו את שני היעדים האלה…
מצאתי את הערבים במצב אומלל מאד באו"ם, והדבר בולט לעין. הם היו מפולגים בינם ובין עצמם, ועל כל עניין התייעצו ודנו במשך ימים שלמים אבל לא יכולים היו לסכם שום דבר בינם ובין עצמם…  אפשר היה לקרוא בפרצופיהם את מה שאני מכנה בשם 'מנטליות של תבוסה'. עם כל רצוני לא לדבר על עם או על עמים בהכללות, אני נאלץ לומר שכאשר היהודים מקבלים מכה או נכשלים, הרי הם מתגברים על כך ומחזיקים מעמד. אצל הערבים יש כנראה התמוטטות נפשית והם אינם יכולים לעמוד בזה. האנשים האלה, שאני מכיר אותם שונים לחלוטין ממה שאני מכיר. הם בלי כוח ובלי בטחון. הם כמעט נשברים ומיואשים…
חה"כ יעקב חזן (מפ"ם) מתערב:  אני נחרד כאשר יהודים מדברים על בעיית פליטים בצורה קרירה. אנחנו עם של פליטים, וידוע, כי ככל שהעם קטן יותר – המוסר ערכו נעשה גדול יותר. עמים גדולים יכולים לדרוס את המוסר. שמענו ממר קומיי, על הדימוי שיש למדינת-ישראל. אני יודע איזה ערך יש לדימוי של מדינת-ישראל בעולם. מבחינה זו אני מלא פליאה שאין אנחנו עושים צעד שיש בו רמז לצעד ראשון… אנחנו נמצאים בשטחים ויש ויכוח מה יהיה בהם. אני סבור שעניין זה ראוי לדיון רציני."
קומיי:  עלי לומר לזכות חברי במשרד החוץ… שהם מוגבלים באפשרויותיהם מפני שלממשלה אין עדיין מדיניות מגובשת כיצד לגשת לעניין הפליטים, ומכיוון שכך קשה מאד לנציגי המדינה היושבים בחוץ-לארץ להסביר ולהצדיק מדיניות, שאיננה. הם מסבירים כי הממשלה מבצעת פעולות טובות, ומזכירים דברים מסוימים. אני דיברתי באופן דו-פרצופי גם באו"ם וגם בוושינגטון, וציינתי שאנחנו מוציאים כסף רב ושיש תכניות וכדומה. האמת היא שזה מיועד ללא פליטים ולאו דווקא לפליטים." [6]
המחנות הנסתרים מהעין
יצחק פונדק, מושל עזה וצפון סיני בתחילת שנות ה-70, מספר כי יום אחד גילה כי בהוראתו של אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום אז, ומאחורי גבו, נבנו ברצועה ובסיני מחנות מעצר למשפחות של מבוקשים. לא המבוקשים היו עצורים בהם אלא הוריהם, נשותיהם וילדיהם, במטרה להפעיל לחץ על המבוקשים ולהביא להסגרתם. פונדק זועם על הענישה הקולקטיבית, אך מחליט לנצל את הדבר לפיתוח ערוץ לעידוד הגירת תושבים עזתים לחו"ל.
יצחק פונדק: כשהגעתי לרצועה מצאתי שני מחנות (מעצר); מחנה אחד ליד התעלה (תעלת סואץ); במחנה הזה ישבו חמישה עשר זקנים, שהבנים שלהם היו חבלנים וחיפשו אותם. אז אריק שרון סגר אותם שם, בתוך הבית, ואמר: 'אתם תצאו בחיים אם תמסרו איפה הם.'     אמא אחת, אמא של זיאד אל חוסייני, שהוא היה חבלן מבוקש, אני נפגשתי איתה. אז היא אמרה: 'מה אתם עושים? אתם חושבים, שאני אמסור לכם את הבן? אני אמות פה מרעב ומלכלוך ולא תקבלו אותו.' פירקתי את המחנה.
פתאום אני רואה שיש מחנה שני; 800 בחורים ערבים, בני 16 -17 – 18, סגורים במחנה צבאי, ומאות חיילים שומרים על המחנה הזה. אמרתי: 'מה אתם עושים? זה עולה הון תועפות…' אז הוא (שרון) אומר לי: 'מה תעשה איתם?' אמרתי, שראשית אני אפרק את המחנה ואני לוקח את כל הצעירים האלה לאימונים (להשתלמויות), להתאמן בכל מיני מקצועות. וכשהם ילמדו את המקצוע, הם יעזבו את הרצועה ויסעו למדינה אחרת …
מהזווית שלו ובאותו זמן רואה סא"ל איני עבאדי, מושל נפת עזה, הזדמנות להביא לפתרון בעיית הפליטים בעזה באמצעות פירוק המחנות ויישובם של הפליטים מחדש. באישורו של דיין מציע להם עבאדי גם את האפשרות המהפכנית, שהגה בן גוריון ב 49' – לחזור לישראל. אלא שעל הדרך ניצבו מולם אלוף פיקוד הדרום, שרון, וממשלת ישראל. ומה רצו הפליטים עצמם? מיד נשמע.
עבאדי:  הצפיפות במחנה היתה בלתי אפשרית. במחנה שאטי חיו 32 אלף איש. גודל המחנה הזה 700 דונם. זה פחות משלושת רבעי ק"מ רבוע אחד. באתי לדיין ואמרתי לו: 'תשמע, הם מתים לצאת מהמחנה. בוא נפרק את המחנה! אי אפשר לחיות שם. אין אוויר…' תראה, יזהר, אתה צריך להבין את המציאות; הרי אין שם בית על שתי קומות – הכל קומה אחת. בלי תקרה. בתים של אונרוו"א. בתוך כל יחידת בית אב יש 18 נפש. 18 נפש. אין ברז מים – רק ציבוריים, ואין שירותים – רק ציבוריים. רוחב הסמטאות זה 90 ס"מ. כשהייתי נוגע מפה לשם עם קצות המרפק זה היה מגיע ל -92 ס"מ. זה היה בלתי אפשרי. פשוט אין אוויר. אז יזמתי רעיון פינוי תושבי ג'בליה-מחנה, ראשי תיבות 'פתגם'. ואז דיין אמר לי: 'פירוק המחנה? אני לא יכול בלי ועדת החוץ והביטחון'. אמרתי לו, 'בסדר'. הקמנו אוהל במחנה ג'בליה ובאה ועדת החוץ והביטחון ושרון התייצב שם ואני הצגתי את התכנית ואז שרון אמר: 'מי שעושה למען להוציא את הפליטים מהמחנות עושה מעשה נבלה!'.
באר:  למה, לשיטתו?
עבאדי:  אני לא יודע מה הוא בדיוק חשב לעשות איתם. ותזכור, כל זה (מיועד להיות) שטח הריביירה הישראלית, יונה פייטלסון (הארכיטקט המתכנן), דיברנו על זה. דיין אומר לי 'אין החלטה של ועדת החוץ והביטחון'. אמרתי לו 'בוא נעשה מדגם לפתגם. אמר לי 'למדגם לא צריך את ועדת החוץ והביטחון'.
בחודש אוגוסט של שנת 1972 הוצאתי (במסגרת ה"מדגם")  ממחנה ג'בליה ושאטי 38 אלף איש.  והיתה לי הרשות מטעם דיין להציע להם את אחת משלושת האפשרויות: או להשתקם ברצועה, באזור שהיתה בו תשתית, שנקרא 'מדינת נאצר', שהוקם ע"י המצרים אחרי מלחמת קדש ולא נבנה. או להשתקם בגדה, או להגיע גם לישראל. (דיין) נתן לי הרשות להחזיר לישראל.
באר:  אתה רציני? בלי ועדת חוץ וביטחון ובלי כלום?
עבאדי:  אם הוא בירר או לא בירר זה עניינו. אני לא יודע. אבל, אף משפחה אחת לא רצתה לחזור לישראל.
באר:  למה?
עבאדי:  בכל מיני תואנות. תואנות מטופשות. אבל כעובדה, לכל משפחה – תקשיב מה שאני אומר לך – אין בית שנהרס, אין משפחה שהוצאה, מתוך המספר הזה של 38 אלף איש… הייתי אישית בלילה אצל כל משפחה, דיברתי איתה, דירבנתי אותה. דירבנו אותי –    'אנחנו רוצים (לצאת) מחר כבר'.
באר:  כולם רצו להישאר ברצועה?
עבאדי:  רגע. 72 משפחות עברו לגדה. 72 משפחות, שהיו להם שם קרובי משפחה.
באר:  למקומות שונים בגדה?
עבאדי:  הקמנו כפר לדוגמה, בפחמה. עם פרה וממטרה ודשא… כולם נספגו ברצועה. פירקו את הבית לפני שהגענו להריסה. שברו את הבלוקים ולקחו אותם, ואת הפחים ואת העצים. כסף לא קיבלו ממני. נתתי להם חומרי בניין והם הקימו בתים, בתוך שכונות הרצועה.
באר:  כמה מנו תושבי שני המחנות?
עבאדי: בסביבות 50 אלף איש.
באר:  אז זה לא מדגם. זה רוב התושבים? 
עבאדי:  תקשיב מה שאני אומר לך, רוחב ההריסה היה 70 מטר. אונרו"א אומרים לי 'למה 70 מטר?' אמרתי להם 'כדי שחמישה טנקים יוכל לנסוע שם..'.
באר:  רגע, אז כל הרעיון של הרחבת
עבאדי:  לא 'הרחבה' – 'יצירת דרכים לצרכי ביטחון', זו היתה התואנה אל מול אונרו"א.
באר:  ניתן קרדיט לשרון על הדבר הזה…
עבאדי:  שקר!!! (צועק). שקר!!! שקר מתועב!
באר:  אז זה מיתוס, עוד מיתוס? ההיגיון אומר שאם הגישה של שרון היא צבאית, פר-אקסלנס, אז הוא צריך להיות מעוניין בזה?
עבאדי:  נכון!  את ההיגיון שלו לא הבנתי אף פעם… תקשיב, הוא התנגד בועדת החוץ והביטחון וכשהתחלנו לעשות את המדגם, יום אחד הוא אמר לי 'אני מגיע אליך!' יצאתי עם הג'יפ שלי למחסום ארז. הוא נכנס למחסום ארז, ולא הצלחנו לעצור ככה, אלא ככה – אחד עבר את השני. ירדתי מהג'יפ והוא ירד מהג'יפ – אצלו היה בפנים אחד מהמשוררים, שחי עד היום. אני בא ומחבק אותו ואומר לו 'אריק תדע לך, בניגוד לעמדתך, אנחנו עושים היסטוריה. יש הזדמנות לפרק את מחנות הפליטים'. אז הוא ניער את הידיים שלי ואמר 'היסטוריה זה? מעשה נבלה!'. עוד בשלב הזה הוא התנגד. עדים שמים וארץ.
בשלב מסוים הוא בא ואומר לי 'אני רוצה להיות שותף'. תקשיב למה שאני אומר – בשלב מסוים הוא רצה להיות שותף. אמרתי לו 'בכייף! די עם האופוזיציות! במה אתה רוצה להיות שותף?' אומר לי 'אני רוצה לקבוע את הצירים'. אמרתי לו 'אין בעיה'. בערב, בחמש, היה בא עם ראש המטה שלו – אני לא רוצה להזכיר את שמו – והיינו מסמנים על גבי התצ"א (תצלום אוויר) – מה למחרת הורסים. בסדר… בבוקר, אני נפגש עם פונדק, אני צריך להחתים אותו כמפקד האזור על הריסת הבתים – הוא לא הבין עד הסוף מה שאנחנו עושים שם, פונדק. היה חותם לי על גבי התצ"אות. כל יום, תשליל של האזור שעומדים להרוס למחרת. עם שרון הייתי נפגש בערב קודם בחמש, חמש וחצי אחה"צ ועם פונדק בחמש, חמש וחצי למחרת בבוקר, לפני התחלת העבודה. באחד מהדיונים שהיו במפקדת פיקוד דרום בבאר שבע, אומר שרון לפונדק 'תגיד, אתה באמת חושב שאתה מנהל את פינוי המחנות? אני!  אני בערב נפגש עם איני' – תקשיב מה שאני אומר לך. (שרון) בקול רם – 'אני בערב נפגש עם איני, מסכם איתו מה הורסים ואתה, למחרת בבוקר, כמו טמבל, חותם. אתה חותמת גומי שלי!'
 זה בפורום (בפומבי). פונדק שם את הכובע והלך. ואני לא ידעתי מה לעשות. רצתי אחרי פונדק, תפסתי אותו במדרגות למטה. אמרתי לו 'יצחק, אני רוצה להסביר לך'. הוא אומר לי 'אני מבין! הכל אני מבין. אני סומך עליך, תחזור חזרה לדיון'.
באר:  אני רוצה לשאול שאלת הבהרה; אתה אומר ששני המחנות הללו מנו 58-60 אלף איש, והפינוי כלל 38 אלף איש, שזה מחצית ויותר – איך אפשר לקרוא למחצית מדגם?
עבאדי: מכיוון שאף אחד לא שאל… המדגם נמשך חודש ימים. מה אפשר לעשות… והיה מאד יעיל, גם.
באר:  אז בעצם ג'בליה ושאטי פונו ממחצית תושביהם במסגרת המבצע. וזה נשאר בעינו?
עבאדי: לא! במהלך הזמן המשפחות מתרבות וסוגרים את החללים, שפונו. כי לא שמרו על זה. (צוחק)
באר: וזה קרה מהר?
עבאדי:  ברור! בריבוי טבעי של 5.1% לשנה זה צ'יק צ'אק.
כשאני פונה לאלוף (מיל.) שלמה גזית, ומבקש ממנו לסכם את התכניות והפרויקטים לדילול הרצועה מתושביה, שהוא היה שותף להם, הוא ממעיט בחשיבותם ובתוצאותיהם:
באר:  למה התכניות כמו הועדה של עדה סירני לא המשיכו?
גזית:  תראה, הן לא היו מספיק אטרקטיביות כדי שהם (העזתים) יגידו: 'בהמונינו, אנחנו רוצים לעזוב!' היא הוציאה, אני לא יודע לאילו מספרים זה הגיע, אולי מאה – מאתים איש.
באר: מה היתה עמדת דיין בנוגע לדילול הרצועה?
גזית: היא היתה עמדה, הייתי אומר, מבולבלת. מצד אחד, כחבר הממשלה, אולי גם על בסיס אישי, הוא כן היה שותף לרצון לראות את עזה נעלמת מאוכלוסיתה אבל מהר מאד, כמי שהיה אחראי אקטיבית על השטחים, אז הצורך לשפר את התנאים ברצועת עזה כדי שאפשר יהיה לשלוט בצורה סבירה במקום, גבר על האשליה שאפשר יהיה להוציא אותם.
לסיכום פרק זה אפשר לומר שבניגוד לקביעתו המפורסמת של קלאוזוביץ, האסטרטג הנודע, כי "מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", מאז יוני 67', ניצבה ממשלת ישראל בפני הצורך לבנות מדיניות כהמשך למלחמה – אבל היא התקשתה מאד במשימה זו. בפרק הזה שמענו על העדר מדיניות רשמית של ישראל בנוגע לגורל השטחים ולעתיד יושביהם, לאחר המלחמה, אך גם על הקונצנזוס הפוליטי ששרר אז, לפיו יש להשאיר את עזה בידי ישראל ולסלק את מרבית תושביה. שמענו כיצד נרקמו תכניות מעשיות ראשונות לעידוד יציאת הפליטים מהרצועה, וכי התכניות הללו הוסתרו מעיני הציבור ומעיני העולם. נוכחנו גם בכישלונן. האם הם נכשלו כיוון שההצעות שקיבלו הפליטים לא היו אטרקטיביות דיין, כפי שטוען שלמה גזית? ואולי הם נכשלו מפני שלא היה סיכוי מלכתחילה שיצליחו, כי במחצית השנייה של המאה ה-20 טרנספר של אוכלוסיה כבושה הוא בלתי קביל? ואולי הוא נכשל גם כיוון שפליטי 48' שמצאו מקלט בעזה לא היו מוכנים להפוך לפליטים בשנית? שמענו ממושל עזה, איני עבאדי, על הפרויקט שיזם לשיקום הפליטים בתוך הרצועה, ועל המוטיבציה העצומה של הפליטים לשקם את עצמם שיקום של קבע בתוך הרצועה. שמענו גם על ההצעה המהפכנית שקיבלו לבחור בין שיקום ברצועה, בגדה או בישראל, וכי איש מהם לא בחר באופציה הישראלית. האם נוכל להסיק מכך, ששד שיבת הפליטים הרובץ על התודעה הישראלית אינו נורא כל כך וכי במסגרת של הסדר שלום הוגן יוותרו מרבית הפליטים הפלסטינים על אופציית השיבה לישראל? והאם אנו יכולים להסיק משהו מכל זה על הפעולות הנחוצות מצידנו בימים אלה מול סיר הלחץ האנושי המבעבע בפאתי דרום?
[1]  אלוף (מיל) שלמה גזית, "המקל והגזר", הוצאת זמורה ביתן, 1985. עמוד 136.
[2] שלמה נקדימון, "כשבן גוריון רצה לספח את עזה ולהשיב את הפליטים לבתיהם", הארץ, 30.7.2014
[3]  "המקל והגזר", שם. עמוד 145.
[4]  יואב גלבר: "הפרויקט שאיחר את הרכבת: יציאת עזה אחרי ששת הימים", רבעון האומה, 2.6.2016   
[5] מסמך בסיווג "שמור" שנשלח ב-15.8.1971 למשלחת ישראל באו"ם, באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני "עקבות".
[6]  מתוך פרוטוקול מס' 100 מדיוני ועדת החוץ והביטחון שהתקיימו ב-5.1.1968. באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני "עקבות".
לכניסה לפרק הקודם (חלק ב'):  קזינו בעזה
להאזנה לפרק ג' באתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2018/08/עזה-3.mp3הורדת הפרק
למחשב
הפוסט [פרות קדושות] פרק 17. עזה – חלק ג': מה נעשה במיליון ערבים הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

עזה, הסיפור הלא מוכר. חלק ב‘: קזינו בעזה - איך הפכה הרצועה (כמעט) לסינגפור של המזה”ת

בפרק הראשון של הסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "6 ימים/50 שנה", עסקנו במערכה הצבאית שניהל שרון בתחילת שנות ה-70 נגד המבוקשים ברצועה. המפקדים ששירתו תחתיו הודו שמבחינה צבאית היא הגיעה לדרגה של אמנות, אך היא לבדה לא הביאה להפסקת האלימות. להפך, מספר המבוקשים הלך וגדל. במהלך הימים ההם עבר מושל עזה, סא"ל יצחק איני עבאדי, הקיבוצניק מדגניה א', מטמורפוזה, ששינתה את השקפתו ואת התנהלותו מול תושבי הרצועה, מהקצה אל הקצה. בפרק השני בסדרה נעסוק באג'נדה ההפוכה לגישת שרון שאימצו מושלי עזה בתחילת שנות ה-70 ועל תוצאותיה. נספר על הניסיון הכושל לשכנע את קברניטי המדינה לשנות את גישתם כלפי הרצועה, וגם על האשה העזתית שהצילה את חייו של המושל הישראלי שהרג את בתה
זהו החלק השני בסדרה בת 8 חלקים "עזה - הסיפור הלא מוכר", הכלול בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם  
!האזינו/קראו, שיפטו ושתפו
ניתן לקרוא את תמליל פרק 16 באתר פרות קדושות

[פרות קדושות] פרק 16. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ב'; קזינו בעזה

חוף עזה (Flicker)בפרק הראשון של הסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "6 ימים/50 שנה", עסקנו במערכה הצבאית שניהל שרון בתחילת שנות ה-70 נגד המבוקשים ברצועה. המפקדים ששירתו תחתיו הודו שמבחינה צבאית היא הגיעה לדרגה של אמנות, אך היא לבדה לא הביאה להפסקת האלימות. להפך, מספר המבוקשים הלך וגדל. במהלך הימים ההם עבר מושל עזה, סא"ל יצחק איני עבאדי, הקיבוצניק מדגניה א', מטמורפוזה, ששינתה את השקפתו ואת התנהלותו מול תושבי הרצועה, מהקצה אל הקצה. בפרק השני בסדרה נעסוק באג'נדה ההפוכה לגישת שרון שאימצו מושלי עזה בתחילת שנות ה-70 ועל תוצאותיה. נספר על הניסיון הכושל לשכנע את קברניטי המדינה לשנות את גישתם כלפי הרצועה, וגם על האשה העזתית שהצילה את חייו של המושל הישראלי שהרג את בתה.
זהו החלק השני בסדרה בת 8 חלקים "עזה – הסיפור הלא מוכר", הכלול בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).
האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!
להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה:
מוסיקה:  Zinaida Trokai – The Spirit of Russian Love, הישאם חאידי-גוטס
לכניסה לפרק הקודם, חלק א':   דיכוי טרור ברמה של אמנות
לקריאת תמלול חלק ב': קזינו בעזה – איך הפכה הרצועה (כמעט) לסינגפור של המזה"ת?
מאת: יזהר באר
בפרק הראשון של "עזה – הסיפור הלא מוכר", עסקנו במערכה הצבאית שניהל שרון בתחילת שנות ה-70 נגד המבוקשים ברצועה. המפקדים ששירתו תחתיו הודו שמבחינה צבאית היא הגיעה ל"דרגה של אמנות", אך היא לבדה לא הביאה להפסקת האלימות. להפך, מספר המבוקשים הלך וגדל. במהלך הימים ההם עבר מושל עזה, סא"ל יצחק איני עבאדי, הקיבוצניק מדגניה א', מטמורפוזה, ששינתה את השקפתו ואת התנהלותו מול תושבי הרצועה, מהקצה אל הקצה. בפרק השני בסדרה נעסוק באג'נדה ההפוכה לגישת שרון שאימצו מושלי עזה בתחילת שנות ה-70 ועל תוצאותיה הדרמטיות. נספר על הניסיון הכושל לשכנע את קברניטי המדינה לשנות את גישתם כלפי הרצועה, וגם על האשה העזתית שהצילה את חייו של המושל שהרג את בתה.
ואז מגלה אשה עזתית אחת למושל עזה, שהוא לא מבין בכלל איפה הוא חי.
עבאדי:  השאלה היא למה אני מתכוון שאין לו יותר מה להפסיד? את זה אף אחד לא מבין אף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא יודע את זה. אני רוצה להסביר לך. כאשר הרצועה נכבשה ב-67' היתה תקופה של עדנה ברצועה; תקופה קצרה. ישראלים באו, נכנסו ויצאו וקנו בשווקים וזה וזה וזה… מה קרה, שפתאום בבת אחת, אזרח שפוי לא נכנס לרצועה?
באר:  לא היתה החלטה אסטרטגית (של אש"פ) לפתוח חזית מערבית?
עבאדי:  ברור! אין כל ספק, כי זה אחרי ההתשה שהתחילה ב-68'. אני רוצה לספר לך קטע, שמעולם לא דיברנו עליו. אולי רק ברמזים. ביום כלשהו הבנתי, אלף, שעל ידי פעילות צבאית, ותהיה ברמה של אמנות, אי אפשר להביא לידי כך שמאות אלפים, מיליון וחצי, קרוב לשני מיליון איש, יקבלו מרות. אתה שואל, מתי נופל האסימון? במסגרת הפעילות שלי, כמפקד וכמושל, הייתי נוהג כל יום שישי לאסוף את הנשים על הבמה בקולנוע פלסטין ומושיב על יד הבמה את האמהות, רק אמהות, של אלה שנהרגו השבוע. ולמטה באולם עצמו את האמהות או הנשים של המבוקשים, שעדיין לא נהרגו. והייתי נושא נאומים ואומר להם: השבוע עם אלה נגמר החשבון. בשבוע הבא תשב נבחרת אחרת. לא חבל לכן? אתן שהריתן ונשאתן את הילדים האלה 9 חודשים? אין להם סיכוי. חבל. חבל עליהם. סייעו לי, תעזרו לי לתפוס אותם, תעשו שיתמסרו לי ואני מבטיח לכן הנחות גדולות, גם אם יש על ידיהם דם. באחת הפעמים, בתום פגישה כזאת של ימי שישי הקבועים של לפני תפילת הצהרים, אחת אומרת לי: 'אני רוצה לדבר איתך!' ואז היא ניגשת, אשה צעירה יחסית ואומרת לי: 'תגיד לי, אתה מטומטם? אתה בכלל לא מבין מה אתה עושה. אתה מכיר את הסיטואציה שחמשת ילדיך מתעוררים בבוקר והם בוכים כי הם רעבים, כי לא אכלו כבר יום יומיים?' היא אומרת לי: 'אתה בכלל לא מבין איפה אתה חי. המלאי שהיה ברצועה אחרי מלחמת ששת הימים נגמר וקניית מצרכי המזון הם במחירי אשקלון. ואיש מאיתנו לא עובד. ואין לאף אחד מאיתנו הכנסה'.
באר:  בשנת 1970-71 עוד לא היתה תנועת פועלים לתוך ישראל?
עבאדי:  חכה. על זה אני עוד רוצה לדבר איתך. ואז היא אומרת לי: 'מהי המשכורת הממשלית?' אמרתי לה: 'ארבע לירות ומשהו'.  'אוקיי, וכמה אנשים מהרצועה עובדים בממשל?' אמרתי לה: 'כמה מאות'.  'אבל מה עם היתר? לא עובדים'.
 תבין, יזהר, כתוצאה מהפעילות הצבאית האינטנסיבית, שהיתה ברמה של אמנות, והיתה חובקת הכל, הכל מת. כל הפעילות הכלכלית מתה. כאשר היה אירוע הפיגוע בפולקסווגן, בילדים של משפחת אוריו, קם שרון והטיל עוצר על הכביש שם היתה התקרית, בין ארז לכיכר מדינה. כלומר, היציאה מנחל עוז. לא ליום, לא לשבוע – לשבועות ולחודשים. על הציר הזה יש שניים משלושה בתי אריזה שיש בכלל ברצועה. זה היה בחורף. זו תקופת הקטיף של הולנסיה. אם לא קוטפים אין הכנסה מן הפרדס באותה שנה. הפרי נושר על הארץ. אם מטילים עוצר על הציר הזה, עוצר בלתי מוגבל כי אין שום מגבלה, אז ברור שבאותה שנה אין פרדס. אין פרדס כלומר, אין לפליטים איפה לעבוד בקטיף. והרצועה הפכה לרעבה. כאשר האשה הזאת אומרת לי: 'תגיד לי: אתה אחראי עלינו, מה אתה חושב, מאיפה יבוא השקל, הלירה, כדי להביא קמח לילדים? חשבת על זה?' אמרתי לה: 'וואללה לא!' אבל זה היה תחום האחריות שלי, במקביל להיותי רודף מחבלים, שכפוף לאריק.
 זו היתה נקודת המפנה. ואז הבנתי שאני צריך להיות אחראי ולשאת באחריות גם על התחום השני, של קיומם האזרחי של מאות אלפי אנשים, מיליון וחצי איש. זה תחום האחריות שלי.
באר:  אבל כשאותה אישה יושבת איתך מה היא אומרת לך שמציע הצד השני?
עבאדי:  ברור; היא אומרת לי שיש ארגז רימונים בבית, 'שלא מצאתם אותו ושלא תמצאו אותו, וכל פעם, מפעם לפעם, אני שולחת את אחד הילדים לזרוק רימון ברחוב, בין שהוא פגע או שלא פגע, אבל הוא התפוצץ, אני מקבלת 8 לירות מהארגון (אש"פ) ואני מקיימת את הילדים. מה אתה מבלבל את הראש? איפה אני אמסור לך אותו, אתה נורמאלי? זה הקיום שלי. הבאתם אותי למצב, שהקיום שלי זה בלזרוק רימון. מה אתה מדבר שטויות, מה זה הכנסים המטומטמים שלך, אתה לא מבין כלום. אתה בכלל לא יודע איפה אתה חי'.
באר:  מהכנסים האלה יצא פעם משהו?
עבאדי:  אף פעם. אף פעם. אמרתי: רגע, רגע, היא צודקת. היא אומרת: 'אתה יודע???' אמרתי לה: 'אני לא יודע'. אחרי זה אמרתי לעצמי: רגע, זה הרי תחום האחריות שלי, ישירות שלי. כלפי העם בישראל אני אחראי על זה. ובמהלך הזמן הבנתי שיש מלחמה של גוג ומגוג בין יצחק פונדק שהיה מפקד האזור, האזרחי, לבין שרון, אלוף פיקוד דרום.
באר:  כשפונדק כן מבין את תמונת המצב האזרחית?
עבאדי:  כן! והוא היה הראשון שטען שאין סיכוי להביא לידי דיכוי הטרור בלא שליטה על פוטנציאל הגיוס שלו, שהיום בנתונים של היום, אין לו מה להפסיד!!!
כמו שסיפרנו בפרק הראשון, רבים מהמושלים הראשונים שמינה שר הביטחון, דיין, לניהול שטחי האימפריה הישראלית החדשה שקמה אחרי 67', היו בני ההתיישבות העובדת. לא להאמין – חלקם הונעו אז גם על ידי ערכי התנועה הקיבוצית ועקרון השליחות הקיבוצית. עבאדי, המושל הקיבוצניק של עזה, מחליט בשלב ההוא ליישם את עקרון השליחות הקיבוצית ולהתגייס בכל מאודו לטובת האוכלוסיה האזרחית ברצועה.  
עבאדי:  הפעילות שלי היתה פעילות צבאית עד שהיא, האשה הזו האירה את תשומת ליבי. התחלתי לחשוב; נו… נתיניך… ממה הם חיים? מה זה נקרא 'אין לי קמח לפיתות?' איך זה קרה?
באר:  למי אתה הולך עם התובנות הללו?
עבאדי:  מאחר וראיתי את עצמי במשימה הזו ברצועה כשליח של התנועה, וככה ראיתי את עצמי. שליח של התנועה.
באר:  הקיבוצית?
עבאדי:  ברור. היה מושג שנקרא "שליחות", לא תאמין. ותמיד בכל מקום שהלכתי רציתי להיות מטעמה של דגניה. שליח של דגניה. לא חופש, לא קבע, לא משכורת, לא רוצה כלום. שליח!
באר:  אתה לא מקבל משכורת בתקופה ההיא מהצבא?
עבאדי:  בשנתיים שהייתי ברצועה, והמשפחה לא היתה איתי – דגניה. דגניה קיימה את המשפחה שלי, כשליח. אז הכל עבר אליה. ברור! שליח זה שליח.
באר:  איזו משמעות יש להיות שליח התנועה הקיבוצית בעזה, מבחינתך? איזו משמעות ייחודית יש לזה, או אם בכלל?
עבאדי:  המושג שליח זה היה חלק מעקרונות התנועה הקיבוצית; שירות לעם. לכן גם כשהייתי בעירק הייתי שליח. גם כשפרצה מלחמת יום הכיפורים וגויסתי לחיל האוויר הייתי שליח, ולא הסכמתי לקבל משכורת. תשע שנים עבדתי כשליח. לא רציתי לקבל משכורת, לא פנסיה, לא עניין אותי כל הדבר הזה.
באר:  כשאתה יושב, נגיד עם עצורים, חשודים בטרור וכדומה, מה אתה מבין מהם על המוטיבציה שלהם?
עבאדי:  אין לנו יותר מה להפסיד… נגמר לנו האוכל…
באר:  ומה המקום של "מוטיבציה לאומית", נקרא לזה?
עבאדי:  אתה יודע, שכל הדברים האלה, עוטפים אותם אח"כ במעטפת כזו. לתושבים ברצועה, לפוטנציאל הגיוס של המחבלים, לאלה שזורקים רימונים ויורים, לא היה יותר מה להפסיד. איזו מוטיבציה גדולה מזו? הבסיסית!
 והתחלתי ליזום לעצמי דרכים – אני עשיתי את זה ולא אף אחד אחר – את השיטה שנקראת "המקל והגזר". אריק ויחידות הצבא מעולם לא עסקו ב"גזר". שלא ישקרו. גם לא היתה להם היכולת לעשות את זה. אני בתוקף הגדרת התפקיד, התחלתי להבין שאני צריך לעשות את זה.
מושל עזה, שמתחיל לחוש אחריות כלפי רווחת נתיניו בעזה, פונה למקבלי ההחלטות בישראל ונלחם כארי להשיג עבורם זכויות והטבות בסיסיות. תגובתם, כפי שנראה, היתה מאכזבת.
עבאדי:  באתי לשר החקלאות, גבתי. חבר קיבוץ יפעת. אמרתי לו: 'אני שליח מטעם התנועה שאתה משתייך אליה. תבין! תעזור לי! כי אני צריך למצוא דרך למימוש "הגזר", כדי להשתמש פחות ופחות ב"מקל",  כדי ליצור מצב שיש בו מה להפסיד'. הוא אומר לי: 'במה אני אוכל לעזור?' אמרתי לו: 'הרצועה מייצרת 1,500 טון תמרים חייאנים; 450-500 טון אנחנו (בעזה) אוכלים, כי, ברוך השם, אצלנו אין דיאטה. אבל זה זן, שמחמיץ. אי אפשר לאפסן אותו. הוא לא יבש זה לח. תן לי למכור את זה בכל מחיר. בארץ. בכל מחיר. זה שווה יותר מאפס'. תשובתו היתה כזאת: 'תגיד, אתה נורמאלי?' אני אומר לו: 'מה זאת אומרת אני נורמאלי? מה אתה מציע לי?' הוא אומר לי: 'אם אני אביא 1,000 טון חיאני, מה יגידו מגדלי החיאני בעמק הירדן, דגניה שלך וכנרת שלך ובעמק בית שאן ובערבה?' אמרתי לו: 'לא דגניה ולא אף אחד בארץ לא חי מחיאני, ולי אין משהו אחר! אתה מבין: אין לי משהו אחר!!!. ומאות אלפי אנשים תלויים בצווארי'. לא נתן….
אמרתי לו: 'תגיד, איך אתם לא מתביישים? אני שומע מה שאתם אומרים; הרצועה היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ויש לכם סמל; ישראל הגדה והרצועה – שרשרת. חלק בלתי נפרד. ואני גם יודע, שאתם יוזמים תכנית להקמת הרביירה הישראלית (בפתחת רפיח) על חוף הים ברצועה. מה עם הפליטים שחיים לחוף הים? ויש לכם סמל; ים כחול, החול הזהוב, עם בית עם גג אדום, והרקע של הדשא. ויש גם משרד, של יונה פייטלזון, שמתכננים את הרביירה.. תגיד לי, איפה…'(צועק)
אמרתי לו: 'אתה יודע, אנחנו, יש לנו מדגה בברדוויל, תן לי למכור את הדגים בארץ. אין לי יכולת למכור במקום אחר. אני לא שולט בזה. ואמרת לי שאני אחראי על אלה. אתה מבין שהם רעבים?' אז הוא אמר לי: 'הדגה בברדוויל? אתה לא נורמאלי. אתה לא שומע, אתה לא קורא, איזה משבר יש עם חברת נון? עם הסרדינים?' אמרתי לו, 'נון לא מקיימת את מדינת ישראל. לי אין משהו אחר…' לא נתן. אמר לי: 'הפתרונות הם לא אצלי. אני שר החקלאות של מדינת ישראל ולא של עזה'. אמרתי לו: 'אבל אתה יושב בישיבות. מדברים שם על החלק הבלתי נפרד. מה זה, לא שלך?'
הלכתי לבן אהרון, שהיה מזכיר ההסתדרות. אמרתי לו: 'בחייאתכ, תן לי להוציא פועלים מהרצועה בעד 70 שקל. כל סכום שלמעלה מאפס כדאי לי'. אומר לי: 'אתה נורמאלי? אתה יודע מה יקרה אם נפתח את השערים מהרצועה לעבודה בישראל? ניצור בארץ מצב של אפנדיזם. הישראלים יהפכו לאפנדים'. אמרתי לו: 'ברור! מה אתה מציע לי?' אמר לי 'זאת לא הבעיה שלי'. לא נתן.  'לך לגולדה!'
באר:  "אפנדיזם" זה נשמע כמו טיעון אידיאולוגי? שומר על הטוהר…
עבאדי:  ברור. אבל כמו כולם, מה אתה מציע לי? לקחתם אותי, זרקתם אותי לרצועה, ואמרתם שאני אחראי על זה, נו… תעזרו לי… לא בעיה שלי, לך לגולדה!
הלכתי לגולדה. ואני אומר לה: 'תקשיבי, את יודעת מה זה נקרא רעבים? את יודעת שנגמר הכסף מאז מלחמת ששת הימים, וכל קנייה של קמח או של עגבניה או כל דבר אחר זה במחירי אשקלון?' היא אומרת: 'רובם פליטים'. אמרתי 'נכון, אבל הם אוכלים…(צוחק) וכשהם רעבים הם צועקים… וכשהם צועקים, וכשאין להם מה להפסיד, הם זורקים רימונים'.
אז אני שואל אותה, 'אז מי אחראי?' היא אומרת: 'האו"ם'. אמרתי לה: 'אה, תגידי, מה התקציב של אונרו"א, סוכנות הסעד והתעסוקה שליד האו"ם? 10 מיליון דולר בשנה. עלה בדעתך פעם אחת לקחת 10 מיליון דולר ולחלק אותם למספר הפליטים שיש בגדה ברצועה ובמקומות אחרים שמחוץ לגבולות מדינת ישראל? כמה זה יוצא פר נפש? זה כמה סנט. לטיפת חלב, לארוחה, לחלוקת מצרכים, לחלוקת מטר בד, לחלוקת סבון, לחינוך, לסניטציה… הלוא הם לא מטרת דמות מקרטון, שעושים בה חור והיא לא מגיבה. הם אנשים, שכאשר אין להם מה להפסיד הם זורקים רימונים'.
והיא לא ענתה לי. אף פעם. אף פעם.
באר:  יש לי שאלה, אתה הרי מקורב לדיין, למה אתה לא הולך לדיין?
עבאדי:  נכון, אני מספר לך על רגעים שבהם אני עומד על מה אני אחראי. זה השלב שאני קורא לו "המהפך". תזכור: טרור ברמה של אמנות, אבל התשתית, פוטנציאל הגיוס של מאות אלפים, אמהות, אחים ואחיות, אם הם לא יהיו שבעים – בחיים לא תגמור את זה.
באר:   לתובנות הללו אתה מגיע באיזה שלב? ב- 1970?
עבאדי:  במחצית השנה הראשונה שהגעתי לרצועה (1970). ואז אני מבין שהפשרה, דרך האמצע, בין דרכו של פונדק, האזרחי, ובין דרכו של שרון, הצבאי, היא באמצע – צריך לדכא את הטרור ביד ברזל אבל לנטרל את פוטנציאל הגיוס של המחבלים, שיהיה להם מה להפסיד. זה היה הגילוי. זה הדבר שהגעתי אליו.
מול אדישותם של מקבלי ההחלטות בישראל וגישתו הלעומתית של שרון, אלוף פיקוד הדרום, הממשל הישראלי בעזה, בניהולם של תא"ל פונדק וסא"ל עבאדי, מנסה להחיות את החיים האזרחיים ברצועה; להקים קולנוע, עיתון, קזינו, נמל, תחנת רכבת, חופי רחצה, לנסות להראות שאפשר גם אחרת.
עבאדי: אתה יודע שלציבור הזה, שדיברנו עליו, אמרתי לך – יותר מגוש דן – אין עיתון, עלון, לא היה בית קולנוע אחד. לא היו בתי קפה…
באר: גם בתקופה המצרית לא היו בתי קפה?
עבאדי: מה זאת אומרת? בעיר עזה עצמה היו מספר בתי קולנוע, ומועדונים, וקזינו ובתי קפה, מה לא היה. וחופי רחצה… אבל היה ברור שצריך להתחיל באיזושהי התחלה שיש בה לסמל משהו. להתחיל לגרום שאנשים יבינו שיש גם מעשה אחר מעבר לטרור, שראה בכל האוכלוסיה כמשתפת פעולה, ולכן הוא פעל נגדה במסה. הרעב, המצוקה, חוסר העבודה, העדר יכולת הקניה, במה מתחילים? אז הרעיון היה, במקביל להקמת מגרשי משחקים לילדים, בקרחות כאלה שנמצאות בתוך העיר, נדנדות ודברים מהסוג הזה, דבר שבהתחלה הוא התקבל בהסתייגות גדולה, מצידם. הם לא הבינו, מה הציונים האלה רוצים לעשות. תכף לפתוח קולנוע? לפתוח קולנוע, אז זה צריך להיות מתואם עם שעות עוצר. תמיד יש עוצר.בקיץ ,זה בשמונה בערב, בחורף, זה בשש בערב. אין תנועה בערב. אין תנועה במשך שנים. אבל בוא תשמע קודם כל, החנויות סגורות. משתי סיבות: אלף, זאת היתה הזדהות של אזרחים אל מול הטרור נגדם, הטרור העיוור נגדם. בית, גם לא היה כ"כ מה למכור? לאן למכור?
אז הדבר הראשון שנעשה, היה ניסיון להפעיל איזושהי פעילות אזרחית שיש בה התחלה של הכנסה מעבודה. יש דיג, למה לא להתחיל ביציאה לים? לדוג דגים? היה להם צי של סירות, מכל הגדלים: דיג על החוף ודיג יותר עמוק. איך עושים את זה? הלא זה מת?
באר:  למה מת, בגלל העוצר?
עבאדי:  ברור! לא יוצאים. אסור לצאת לים.
באר:  זאת אומרת, היה איסור לצאת לדוג?
עבאדי: ברור… אם יוצאים לים לך תדע מה הם יביאו…
אז הקמתי ועד דייגים, מבין אנשי שאטי, המחנה הגדול ביותר וחלק מהעיר עזה ועל שפת הים. אז בוא נחיה מחדש … פה מתחילה התנגשות, אם יוצאים – לכמה שעות? לאיזה עומק? אני לא הייתי יכול מבלי לקבל הסכמות משרון בשביל לעשות את הדבר הזה.
אז בתיאום הקמתי ועד דייגים שהוא היה, מבחינתי, הגורם שהוציא אל הפועל בקרב הדייגים בעזה בעצמם, את המגבלות שהחלטנו עליהם. לא אני, עם חיילים שומרים על זה, אלא הם קיבלו על עצמם להיות השוטרים של מתי, איפה לאיזה עומק, באיזה שעות, מתי מותר לצאת, מתי חוזרים. כלומר, צריך איזשהו נוהל כדי לצאת לחדש את הדיג. ונורא רציתי, לא באמצעות של פרסום הוראה צבאית שאם אתה עובר אותה – עברת. אלא לעשות שהפיקוח על אותם הגבלות – שלאט לאט הסרנו מהן יותר ויותר, כדי לאפשר דיג יותר עמוק, כולל לילה עם לוקסים – אז הם קיבלו על עצמם. למה הם קיבלו על עצמם? כי הם רצו לאכול!  זה דבר  כל כך אלמנטרי. כלומר, זאת היתה נקודה שהיתה לאורך כל הדרך נכונה –  יש מה להפסיד. נתחיל מהדברים הקטנים; ועד דייגים. להביא דגים.
באר: בתקופה הזו יש איסור יציאה לעבודה בישראל?
עבאדי: אין יציאה לעבודה בישראל. אין יציאה. לא רק לעבודה, אין יציאה. אין.
 אבא של עופר שלח, חזי שלח, גויס, במקביל אלי, להיות קמ"ט (קצין מטה) כלכלה ברצועה. הוא בא מרקע של "נשר". הוא היה מנכ"ל נשר בחיפה והוא היה מעורה בענייני המלט בארץ. והיה חוסר בחומר גלם לתעשיית המלט בארץ. והיינו כמו אחים. ואז קם הרעיון להקים נמל בעזה. אני מדבר איתך על הנחת אבן הפינה לנמל היום – זה שהטורקים היום נורא רוצים להגיע ישירות אליו. בנינו מזח מבולדרים ועל גבי המזח הזה, שהיה מעין שובר גלים, היה למטה כביש אספלט. בגלל קשריו של חזי שלח עם חברות נשר בישראל, יבוא חומר הגלם מרומניה וממקומות אחרים הגיע באניות לעזה. האניות לא יכלו להתקרב למזח. זה לא נחפר. האניות היו עוגנות במרחק, סירות הדייגים הגדולות היו מגיעות לאוניה, והיו פורקים את שקי החומר מבטן האוניה לסירות, שהן קלות, מגיעות אל המזח, נרתמות אליו משאיות, שהיו עומדות על הדרך של שובר הגלים, ועל הגב – מהסירה על גבי קרש לגב המשאית. התחילה להיות עבודה; לבעלי הסירות, לסבלים… זה התחיל להניע איזשהו מערכת.
באר:  אבל לנשר זה בטח היה יותר יקר?
עבאדי:  יותר זול!
באר:  למה?
עבאדי: בחיפה ובאשדוד יכלו לפרוק את זה. אבל פריקה של טונה אצלנו היתה יותר זולה. למה? כי אם עלות פריקה של טונה, אני לא זוכר, היתה עולה, נניח 10 שקלים, אני הייתי מוכן לעשות את זה גם ב 5 שקלים, כי 5 שקלים זה יותר מאפס. אם אני מביא בעבור כל טון  5 שקלים לרצועה, אין סיכוי, לא לחיפה ולא לאשדוד, להתחרות איתי. 
באר: ואף אחד לא הקים צעקה?
עבאדי:  לא.. אם אתה שואל לגבי הנמל –  אני לא זוכר שהיתה צעקה.
 מתחילים לעבוד: דיג, נמל, להחזיר את החיים למסלולם, פתיחת בית קולנוע, הקמת עיתון, הקמת מועדון… לא שלא היו בעזה לפני כן, היו בעזה מספר בתי קולנוע, מספר עיתונים אבל הכל מת בתקופה הזאת. ובדרך כלשהי נפרץ המחסום לעבודה בישראל.
כרטיס רכבת לעזה, 1973באר:  מתי זה מתחיל?
עבאדי: ב- 1972.
תעשה רגע חשבון, 30 אלף איש הביאו כל יום מאה שקל. תבין, כל יום נכנסו לרצועה שלושה מיליון שקל. מאפס. זה עולם אחר לגמרי. החל משבר פנימי בינם לבין עצמם. הם מתו לצאת לעבודה, כדי להביא פיתה הביתה. החלה ההתנכלות האש"פית לעבודה. זריקת רימונים…
באר:  על מי?
עבאדי:  על הפועלים. אתה מבין, שכאשר מפנים את הרימונים ממטרות ישראליות בתוך הרצועה אל האזרחים עצמם קורה בדיוק מה שציפית שיקרה; האוכלוסיה הגדולה, שמבקשת 3 מיליון שקל לאכול… בפעם הראשונה נשברה הלכידות, שהיתה (עד אז) מוחלטת, ונוצרו סדקים בין האוכלוסיה ובין הטרור האש"פי ברצועה.
באר: מי מעביר את זה בממשלה, דיין?
עבאדי: כן. בנינו מסילת רכבת מאשקלון לעזה. זאת אומרת, רכבות מגיעות בבוקר לתחנת הרכבת בתחנת מדינה, רכבות, אחד אחרי השנייה, להוציא 30 אלף איש לעבודה ולהחזיר אותם אחה"צ הביתה. הטרור מתחיל להיות מופנה אל מול האוכלוסיה היוצאת לעבודה.
באר: מתי הפסיקה תנועת הרכבות מעזה החוצה?
עבאדי: במלחמת יום הכיפורים.
 מישהו היום יכול לדמיין קצין ישראלי שמתעסק בפרטי הפרטים של החיים האזרחיים של אנשי מחנות הפליטים בעזה? כן, פעם גם זה היה חלק מתפקיד הממשל הצבאי.
עבאדי: זה לא מספיק. יזמתי רעיון של הקמת ועדי שכונות; כל שכונה משכונות העיר או כל יחידה מוניציפאלית כפרית, תבחר מתוכה ועד – כאשר הפעילות המוניציפאלית של ביוב, מים, חשמל, אשפה, החלפת צינורות לקטרים יותר גדולים – תעשה על ידם. כל שכונה בפני עצמה. בדרך של הקמת ועדי השכונות השקענו מאמץ אדיר. נפגשתי עם כל שכונה ושכונה, מאות אנשים ודירבנתי אותם, לטובתם הם, שיהיה להם מים וביוב מסודר, ושלא יטבעו בביוב הזורם ברחובות. כל פעילות אזרחית מוניציפאלית, שיש בה להיטיב עם האוכלוסיה ותקציבים.
למרות שהאלימות ברצועה לא חדלה לרגע הממשל הישראלי מצליח לפתוח את שערי הארץ לעבודת פועלים עזתיים. האג'נדה האזרחית החדשה מביאה שינויים דרמטיים.
באר:  באיזה שלב הטרור נרגע?
עבאדי:  הוא לא נרגע, הוא קיים כל הזמן, כאשר בשלב מסוים האוכלוסיה הקיאה מתוכה את מגויסיה. זה קורה ב-1972, מאוחר. והשאלה היתה מאד אלמנטרית; איך ממלאים את הקיבה של הילדים בבוקרו של יום. עד כדי כך.
מי אחראי לפתיחת שערי הארץ לכניסת הפועלים העזתיים, אני שואל?
עבאדי:  דיין! ושלמה גזית וכמובן יצחק פונדק, שהיה חסיד נלהב של הרעיון. והדבר הזה היה לרועץ בעיניי המחבלים – היציאה לעבודה. וזריקת רימונים על ריכוזי הפועלים בבוקר בכיכר מדינה ובכל מקום אחר, היתה דבר שבשגרה. היינו צריכים לאבטח את היציאה לעבודה. ואז היה לי ברור, שגם צריך לעשות משהו בתוך הרצועה, מעבר למפעלים כלכליים, שיביאו שקלים כדי לקנות אוכל.
 אחד הדברים החשובים היה פתיחת חוף הים, מה שלא היה עולה על הדעת קודם. רחצה בים, בילוי על שפת הים, קזינו, בית קולנוע…
באר:  מי הפעיל את הקזינו?
עבאדי:  הם!
באר:  ובאו ישראליים?
עבאדי:  לא! אני מדבר כרגע רק למקומיים. אין כניסה של ישראלים פנימה. כי הטרור החבלני נמשך.
כאמור, אריק שרון ראה את עזה רק מבעד כוונות הרובה. במרדף אחרי המבוקשים נהרגו מאות מבוקשים, אך גם חיילים ישראלים. מושלי עזה הציגו פתרון אחר לבעיית המבוקשים, בלי לירות יריה אחת. תת אלוף פונדק, מושל רצועת עזה וצפון סיני, מספר איך הצליח להוריד את רשימת המבוקשים ללא שימוש באלימות.
באר: מה היית יכול להגיד על הנרטיב הזה, שאריק שרון חיסל את מה שנקרא "הטרור בעזה"? מה ומי עשו את זה באמת?
פונדק:  תראה, כשאני הגעתי לעזה משפחה חיה ב-50 לירות לחודש בעבודות יזומות. לא היתה עבודה, כי אריק שרון החליט שאם יהיה להם רע הם יעזבו את הרצועה. הם לא זזו.
אני בתוך שנתיים, יחד איתו (עם עבאדי), דאגנו שלכל אחד תהיה עבודה, תהיה פרנסה, שאם הוא חולה יבוא לישראל לריפוי, אם צריך. פתאום הרצועה פרחה. אני אומר לך; הם התחננו בפני: תישארו עוד שנה, שנתיים.
באר:  וזו הסיבה שהאלימות ירדה?
פונדק:  אם היה להם טוב, בטח!
באר:  אז אולי היום זו גם השיטה (הרצויה)?
פונדק:  תקשיב, בסוף 1971 אנחנו חיפשנו 150 מבוקשים. המצב כבר היה מצוין ברצועה, ואמר לי אריק שרון: 'נהרוג את כולם! נרצח את כולם!' אמרתי: אני אתפוס אותם בלי כדור אחד. עוד מעט תראה!
באר:  אמרת לאריק את זה?
פונדק:  כן. והוצאתי הוראה שצריך להחליף את תעודות הזהות. וידעתי בדיוק מי הם אלה שאנו מחפשים. וכל אחד חייב להחליף את תעודת הזהות. הם באו להחליף את תעודת הזהות, ואנחנו ידענו מי החבלנים, אז היינו מכניסים אותם לרכב –  נגמר. כשאנחנו גמרנו ברצועת עזה חיפשנו (רק) 12 חבלנים.
באר: באמצעות הנפקת תעודות הזהות הורדתם את רשימת המבוקשים מ-150 ל-12?
פונדק: כן.  אמרתי לו: לא יריתי כדור אחד, למה חיילים מתרוצצים ונהרגים, ללא צורך?
סא"ל עבאדי מספר איך התנהל המבצע:
עבאדי:  זה נמשך כחודש ימים. כל תושבי הרצועה רוכזו במקומות ריכוז. כל איש נלקחה ממנו ובוטלה תעודת הזהות הקודמת. במערכת מאד מסודרת של "קופים", שישבו בתוך במקומות מסתור, כל האנשים עברו דרך מסלול. במסלול הזה, השותפים שלנו, המלשינים, זיהו את המבוקשים והם נעצרו. כלומר, נעשתה פעולה של סינון אחד לאחד של כל תושבי הרצועה, מגיל 14 ועד בכלל; נשים, ילדים, גברים, כולם עברו בריכוזים האלה דרך מסלול, והמבוקשים נלקחו ונעצרו.  תעודת הזהות החדשה שהונפקה היתה לא ניתנת לזיוף – לא נדבר כרגע איך עשינו את זה. להיות בלי תעודת זהות ברצועה זה נקרא גזר דין מוות. אתה לא יכול להתקיים בלי תעודת זהות. החלפת תעודת הזהות היה מבצע שהקיף את כל החיים ברצועת עזה. כולם עברו את הסינון הזה. וכך עצרנו המון מבוקשים בשיתוף פעולה עם האזרחים. אתה יודע מה זה לרכז את כל הרצועה במשך מספר ימים, בגושים, גושים, להעביר את כולם במסננת? היתה משמעת בלתי רגילה.
באר:  אנחנו מדברים על מיליון וחצי איש אז?
עבאדי:  כן?
 המושל סא"ל עבאדי, שמחלק את זמנו בין הריגת מבוקשים לפעילות האזרחית זוכה להערצת התושבים. אמנם הוא הורג בהם, מצד אחד, אך גם דואג להם ונלחם עבורם, מהצד השני, מכבדם ומדבר בשפתם. וכך, כשהוא יודיע על סיום תפקידו יתאחדו תושבי עזה בהתנגדות לעזיבתו. מי שלא מאמין, שיחכה לפרק האחרון.
באר: האם בתקופה הזאת אתה ממשיך באופן פעיל גם באקט הצבאי?
עבאדי:  זה המנדט שלי…
באר:  איך בנית את הפרסטיז'ה שלך כמפקד בעל אוטוריטה, כשבבוקר נתת את ההוראות המתאימות ובערב נכחת בהלוויות?
עבאדי:  תראה, אני המפקד בשטח. אני הייתי מפקד הכוח הצבאי והמושל האזרחי.
באר:  אתה מופקד, בעצם, על המרדפים נגד המבוקשים?
עבאדי:  ודאי! לא יכולה להתבצע פעילות צבאית, אלא אם היא נעשית מאחורי הגב ובלי רשות. והיו כאלה. שרון עשה את זה, בלי שנדע, מאחורי הגב ובלי רשות. זה הביא, כמובן, למשבר שקרה, בסופו של דבר.
באר: וכשאתה נותן את הפקודות, או מפקד על פעולות, אתה מוצא לנכון שכאשר יש קורבנות בין המבוקשים לבוא להלוויות שלהם. למה?
עבאדי:  אני הצטיירתי בעיניהם כמטיב: פעילות מוניציפאלית עבודה בישראל נמל קולנוע עיתו בתי ספר מגרשי משחקים זה עולם אחר לגמרי. כל זה לא היה. במסגרת הקמת ועדי השכונות נפגשתי עם אלפים, בכנסים, על מנת לשכנע אותם. דיין אומר לי: 'אני רוצה לבוא יום אחד למפגש כזה'. אמרתי לו 'אתה מוזמן'. בסוף המפגש הוא אומר לי 'אני לא הבנתי כל מה שאמרת להם, אני רוצה לדבר עם אחד מהם'. הוא שואל אותו: 'תגיד, למה אתם באים? למה אתם נענים, למה אתם מסכימים?' והוא עונה לו: 'מה זאת אומרת, הוא מדבר כמו ג'ורג' חבש. הוא מדבר לטובתנו.' דיין אומר לי, 'תגיד לי…' אני אומר לו: 'זה נכון, מה אני רוצה? אני רוצה בטובתם'.
המהלך הזה יצר שבר בין האוכלוסיה הרחבה, הגדולה, שרצתה לאכול. שרצתה איזשהם חיים נורמאליים. אל מול הקבוצה שרצתה, שככל שיהיה ברצועה יותר גרוע יהיה יותר טוב.
באר:  אז זה יהיה נכון אם אני אגדיר את זה כך: שבבוקר נתת הוראות חיסול ובלילה …
עבאדי:  כל היום… היו פעולות שנעשו ביום ובלילה, המרדפים. הייתי נוכח בכולם. לא ששלחתי את הסגן, או הקמב"ץ. הייתי נמצא בכולן.
באר:  הם היו יודעים שאתה הרגת את המבוקשים?
עבאדי:  הם ראו אותי עומד בראש הכוח. והם ראו אותי עוסק בפעולות דיג, נמל, יציאה לעבודה ועוד אלף דברים מהסוג.
באר:  כאשר אתה בא להלוויה של מבוקש שזה עתה 'נפל על משמרתו'..
עבאדי:  כל ההלוויות היו מבוקרות. לא רציתי שתהיינה הלוויות המוניות, מחשש למהומות. מי כן יכול היה – המשפחה הקרובה. הייתי הולך אחרי האלונקה – רץ מהר, בלי להתקלח, להחליף למדי סוג אלף – עומד בפני הקבר ומצדיע לו. בערב הייתי מגיע לאמא שלו או לאשתו עם שק של קפה. לנחם אותה.
באר:  איך הם קיבלו את זה?
עבאדי:  הם השתגעו ממני. הם האמינו לי שאני רוצה בטובתם האזרחית. וזה ברור לגמרי, 'שמי שרוצה בטובתנו האזרחית צריך להרוג את המחבלים'.
באר:  לכמה הלוויות של מבוקשים הלכת?
עבאדי:  עשרות…
באר:  ובאף אחד מהאירועים לא ניסו לפגוע בך?
עבאדי:  אף פעם!
באר:  הלכת חמוש להלוויות?
עבאדי:  לא! תשמע, הייתי הולך אליהם הביתה, בתוך המחנות. הייתי הולך בלי נשק. אני וג'יפ, עם נהג. הייתי משאיר בחוץ את הנהג לשמור. הייתי נכנס לבד, מתיישב ליד אשתו או ליד האמא שלו. בלי נשק.
באר:  למה?
עבאדי: כי בדרך שכזאת יצרתי אצלם את ההרגשה שהם אחראים על ביטחוני.
באר:  הם ידעו שאתה לא חמוש?
עבאדי:  … מה, יכול להיות שאני מסתיר בפנים איזה אקדח, אבל זה לא לעניין.  עוזי או קלאצ' (תת מקלע קלצ'ניקוב) לא לקחתי על הכתף אף פעם. אף פעם. ולא פעם, כשדיין היה בא לבקר, כמו שהם היו רואים אותנו מרחוק נכנסים הם היו רצים ולוקחים אותי על הכתפיים. ודיין אמר לי: 'אני הבטחתי לרוחל'ה (אשתו של עבאדי), שתחזור חי. למה אתה הולך בלי נשק?' אמרתי לו: 'זה לא הולך ביחד. אתה לא יכול להופיע לנחם אבלים עם נשק. זה לא הולך ביחד'.
באר:  היו מעמיתיך, קצינים בכירים, מושלים, שנהגו כך?
עבאדי:  חוץ ממני, כולם ובלי יוצא מהכלל, היו שפוטים של אריק שרון. והוא התנגד ואמר: רק דרך אחת – דרך הכוונת.
באר: אריק ידע שאתה הולך לא חמוש?
עבאדי: ברור!
באר:  והוא הגיב על זה?
עבאדי:  דיין לא הצליח לשכנע אותי שאלך חמוש, אז הוא ישכנע אותי?
באר:  מה היתה עמדתו של דיין בכל הקשור לתפיסת העולם האזרחית שלך?
עבאדי:  מצוין. אל תגיד 'שלי' – תגיד 'שלי ושל פונדק'. כי צריכים להיות נאמנים.
 באזור הדמדומים הזה, בין הכובשים והנכבשים, שבו הכל אפשרי, גם הסיפור הזה על ההצלה המופלאה של המושל בידי האשה העזתית שהוא הרג את בתה – ייאמן.
עבאדי:  אתה זוכר, שסיפרתי לך על אמא שבבונקר שהיה בתוך בית השימוש, זו האמא וכאן היא חופרת (מציג תמונה).
באר:  למה היא חופרת?
עבאדי: הבונקר היה מתחת לבית השימוש שלה. ובתוך הבונקר ישבה הבת שלה בתור בת ערובה יחד עם המחבל שאותו חיפשנו.
באר:  אז אתם אמרתם לה לחפור?
עבאדי:  כן. כי היא רצתה להוציא את הבת שלה, כי אנחנו פוצצנו את הבונקר מלמעלה. זה אחרי הפיצוץ. ואז ,אחרי שהיא נקברה שם, הבת שלה, יחד עם המחבל, היתה סנקציה –  להרוס את הבית שלה ואת הבעל שלה להכניס לכלא. בלי משפט. מעצר אדמיניסטרטיבי 20 שנה. אחרי איזה זמן באתי לראות מה קורה. ואני רואה ליד ההריסות של הבית איזה משולש ממשהו ועליו יש ניילון (אוהל מאולתר). בתוך הניילון – אני ככה מסיט אותו – אני רואה אותה עם שתי בנות יושבות ובין הרגליים מדורה קטנה, עם עשן, שיצא מהניילון. אני שואל אותה: 'מה?' היא אומרת לי: 'אין בית, אין בעל, אין…' אז הבת הקטנה שלה עושה לי ככה: 'אתה לא מרגיש שקר לנו?' אמרתי: 'וואללה…'
'איך קוראים לך, ילדה?' היא אומרת לי: 'נעמה'. נעמה – השם של הבת הבכורה שלי. צילצלתי לדיין ואמרתי לו 'תשמע: אני לא יודע מה אתה מתכוון לעשות, אני הולך לבנות לה מחדש את הבית. אני לא יכול'. הוא אמר לי: 'לא אמרת לי, אני לא יודע מכלום, תעשה מה שאתה מבין'. ובנינו את הבית מחדש.
והיא אמרה לי: 'תשחרר את הבעל שלי'. אני אומר לה: שאני לא יכול. לא יכול. את הבית איכשהו בנינו, אני לא יכול לשחרר אותו. היא אומרת לי: 'אבל אין לנו מה לאכול'. אמרתי לה: 'תקשיבי, כל יום ראשון בבוקר את באה למפקדה, אל תדברי איתי, לא שום דבר, תלכי יקבלו אותך, הם כבר ידעו, ויתנו לך את מה שנשאר, מנות קשות שנשארו משבוע שעבר, ותאכלו'. עבר זמן, והיתה באה כל יום ראשון לוקחת מה שנשאר, אורז ופה ושם.
יום אחד, אומרים לי היא מחפשת אותך. מה העניין, קראתי לה. היא אומרת, 'תקשיב: אתה מכיר את השכנים שלי?' אני אומר לה: 'בטח!' היא אומרת לי: 'הבן של השכנים יחד עם הבן דוד שלו מתכוונים בזמן שאתה נוהג לבוא לבקר אותי אצלי בבית, ליד בריכת האגירה לשים לך מארב ולתקוף אותך. אל תבוא דרך שם'. האמא שהרגתי את הבת שלה.
באר: החזירה לך טובה…
עבאדי:  החזירה לי טובה.
ואז אמרתי לה 'בסדר גמור תדעי שביום שני אני בא'. ביום שני אני בא בדרך הרגילה ואת משמר הגבול שלחתי מאחורי בריכת האגירה עם תזמון קצת יותר לפני. הם באו, מצאו את שני החבר'ה שוכבים מאחורי בריכת האגירה, בדיוק אל מול הדרך שאני בא. דפקו אותם והרגו.
כשגמרתי את השירות, היא באה ואמרה לי: 'אני רוצה לתת לך את התמונה של הבת שלי, שאתה תשמור אותה'. הבת שאני הרגתי. 'אתה ראוי שתשמור על התמונה של הבת שלי יותר מכל איש אחר בעולם'.
והיא נתנה לי את התמונה. היא נמצאת אצלי במשרד.
באר:  הבת שאתה הרגת?
עבאדי:  כן!  
להאזנה לפרק ב' באתר:
לכניסה לפרק הקודם, חלק א':   דיכוי טרור ברמה של אמנות
להאזנה לחלק ב' באתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2017/06/עזהב-.mp3הורדת הפרק
למחשב
הפוסט [פרות קדושות] פרק 16. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ב'; קזינו בעזה הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

[פרות קדושות] פרק 15. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק א': דיכוי טרור ברמה של אמנות

"אופוריה" – צילום: ז'יל קארון, 1967, "טביעת עין", באדיבות המשכן לאמנות בעין חרודמה אומר לנו הישראלים המושג רצועת עזה? נדמה שבתודעתו של כל מי שגדל ובגר בארץ הזאת אחרי 1967 מצטופפים כמה דימויים ותחושות משותפות: עוני וצפיפות בלתי נסבלים, קנאות דתית ולאומית, טרור, שנאה תהומית, חוסר היתכנות לפתרון כלשהו, ייאוש. 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, 12 שנים אחרי ההתנתקות מעזה ו- 10 שנים אחרי השתלטות החמאס על הרצועה, עזה נדמית כקוץ בבשרה של ישראל, וישראל עדיין קשורה לחבל הארץ הנפיץ הזה בקשר, שנדמה כי הוא בלתי ניתן להתרה – קשר גורדי.
סיפורה של עזה ב-50 השנים שחלפו מאז כיבושה בידי ישראל ביוני 1967 עדיין לא מוכר באמת. העיתונות בישראל, תחת מעטה צנזורה, לא סיפרה את הסיפור המלא מעולם.
מי, או מה התגבר על הטרור העזתי בראשית שנות ה-70? האם היה זה אריק שרון, לוחמי היחידות המיוחדות, שהביא, ושיטות הלחימה הייחודיות שהכניס לרצועה? ואולי דווקא שינוי מדיניות וניהול אזרחי שקול ונבון הביאו לשגשוג חסר תקדים שהציג לתושביה אופק של תקווה? נשמע כאן על הניסיון הלא מוכר  לפתרון בעיית "פיצוץ האוכלוסין" ברצועה באמצעות פירוק מחנות הפליטים ויישובם מחדש, וגם על פרויקטים לעידוד הגירת העזתים לחו"ל שיזמה ממשלת ישראל. נספר על התכנית הגרנדיוזית להקמת "הריביירה הישראלית" בשערי עזה ועל הסיפור העלום של גירוש אלפי בידואים – פרשה שהצנזורה מכסה חלקים ממנה עד היום.
נשמע כאן מכלי ראשון על ההשחתה שפשתה בצה"ל אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, על מלחמות הגנרלים, על האנדרלמוסיה בפיקוד העליון ועל הסכסוכים המלוכלכים בתוך הפיקוד הבכיר, וגם על האופוריה והיוהרה, שהתנפצו באחת במלחמת יום הכיפורים. נחשוף כאן פשעי מלחמה שבוצעו ברצועה, כאלה שנחקרו וכאלה שהועלמו מידיעת הציבור ועל שוברי השתיקה הראשונים בצה"ל, שסרבו לבצע מעשים לא חוקיים ולא מוסריים. נשמע כאן על מושלים צבאיים שהפכו, במפתיע, ליקירי האוכלוסיה הכבושה, וגם על המושל הישראלי שהרג מבוקשים כמעשה של שגרה אך הקפיד להתייצב להלוויותיהם ולהצדיע על קברותיהם. נספר איך הצילה האשה העזתית את חייו של המושל הצבאי שהרג את בתה. נבדוק מי אחראי לצמיחת החמאס? ונתהה האם ניתן היה אז, והאם אפשרי היום, לפתור את הפלונטר העזתי?
זהו מסע לאזור דמדומים שבו הכל אפשרי. זהו גם משל: על הרשעות והכוונות הטובות, על החמדנות והתקוות, על האכזריות והיוהרה וגם על רגעים אנושיים, שחוצים את גבולות ההיגיון, וגם על מטמורפוזה שעבר מושל אחד, ששינה את תפיסת עולמו ביחס לתושבי הרצועה מהקצה אל הקצה.
הסדרה, "עזה – הסיפור הלא מוכר", מחולקת לשמונה פרקים, שיעלו בהדרגה בשבועות הקרובים. כל פרק עוסק בסוגיה אחרת, אך מכיוון שכל פרק קשור לקודמו מומלץ להאזין או לקרוא את הפרקים לפי סדר הופעתם. 
האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!
להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):
מוסיקה: קרב יום (lekud.com), גוטס – הישאם חאידי
לקריאת תמלול חלק א':
"דיכוי טרור ברמה של אמנות" – אז מי באמת ניצח בקרב על עזה?:
מאת: יזהר באר
הקדמה
בין 1948 ל- 1967 היתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי. במבצע סיני ב-1956 נכבשה הרצועה ע"י צה"ל אך הוחזרה למצרים תוך זמן קצר. כשנכבשה רצועת עזה שוב, ב-67' יחד עם כל שטחי סיני, רמת הגולן והגדה המערבית השתלטה על הארץ תחושת אופוריה. ברצועה התגוררו אז 353,000 נפש בלבד וחופי הזהב של הים התיכון קרצו ועוררו חלומות על הקמת ריביירה ישראלית משערי עזה ועד רפיח ובנותיה. בסופו של דבר נבנו בפתחת רפיח 16 האחזויות ישראליות, וביניהן, עיר אחת – ימית. חלק מתושביהן, שפונו בעקבות הסכם השלום עם מצרים, עברו להתגורר בישובי גוש קטיף בתוך הרצועה, עד שפונו שוב, במסגרת ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005.
היום חיים ברצועה כשני מיליון בני אדם, רובם פליטים, שנמלטו במהלך מלחמת העצמאות שלנו והנכבה שלהם מאזור מישור החוף והנגב הצפוני. עזה היא אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם. בכל שעה נולדים בה בממוצע שבעה תינוקות חדשים. הם נולדים לעוני, לדחק ולקנאות דתית ולאומית. למרות ההתנתקות מהרצועה ב- 2005, עזה עדיין קשורה בעבותות לישראל שמהווה את מקור האספקה העיקרי שלה: של מוצרי יסוד, מזון, חשמל ומים. היא נתונה בסגר ימי, כמעט ללא מוצא אל העולם החיצון. תלויה לחלוטין ברצונה הטוב של ישראל. כמו שאנו מכירים, היחסים המורכבים הללו מתבטאים מדי כמה שנים, בשיגור מטחי טילים לעבר ישראל ולעוד מבצע צה"לי בעל שם מפוצץ.
ההתחלה, אחרי המלחמה ב-67', כטבען של התחלות, נראתה מבטיחה ורבים מקברניטי המדינה דחפו לסיפוח הרצועה לישראל לנצח.
נשמע דמיוני? ככה חשבו בימים ההם רבים. אחרי הכל, עד מאורעות תרפ"ט חיו בעיר עזה יהודים. עם כיבוש הרצועה ב-67' עטו הישראלים בהמוניהם והציפו את שווקיה, חיפשו מציאות וביקשו להכיר את שכניהם החדשים. העזתים מצידם נהנו תקופה מסוימת מחופש תנועה שקשה לדמיינו במושגי ימינו. למעשה, עד מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, יכול היה תושב הרצועה להיכנס למכוניתו בכיכר מדינה בעזה  ולהגיע ללא צורך בהיתר כלשהו למרכז תל אביב, ירושלים או רמאללה בלא הרבה יותר משעת נסיעה אחת, ומבלי להתעכב באף מחסום בדרך.
גישושי הקירבה הללו הסתיימו בתחילת שנות ה-70 בשרשרת של פיגועי טרור נגד ישראלים שיזם מטה אש"פ בביירות.
   1.  דיין ממנה מושל כלבבו
שיאו של גל הטרור העזתי מגיע ב-2 בינואר 1971 בהשלכת רימון לתוך מכונית ישראלית, שהורג את שני ילדיהם של פריטי ורוברט אוריו, עולים חדשים מבריטניה. למחרת מתיר שר הביטחון משה דיין לאלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, לנקוט צעדים חריגים למיגור הטרור. שרון לא היה זקוק ליותר מהנחיה כללית. בשנתיים הבאות יעצב שרון את מרקם היחסים בין צה"ל והאוכלוסיה ויטבע בתודעה הציבורית את הסיפר, הבעייתי, כפי שנראה בהמשך, על ניצחונו בחיסול הטרור העזתי. ובינתיים, נציץ לרגע בהליכי בניית מנגנוני הכיבוש וניהול האוכלוסיה לאחר הניצחון ב-67'.
שר הביטחון הכל יכול, משה דיין, השתדל למנות לתפקידי מושלים בשטחי האימפריה הישראלית שקמה בשטחים, אנשים ברוחו, רבים מהם בני ההתיישבות העובדת. שלמה גזית, בספרו "המקל והגזר", מספר כי מסעו של דיין לויטנאם בשנה שקדמה למלחמת ששת הימים גרם לו כמה תובנות ששימשו אותו בהמשך, בעיקר הרושם השלילי שקיבל מהעדר אסטרטגיה אזרחית של הכוחות האמריקניים ומניסיונם לכפות את ערכיהם האמריקניים על האוכלוסיה המקומית. ביסודו של דבר סבר דיין כי יש לתת לאוכלוסיה האזרחית הכבושה "לחיות את חייה", ככל הניתן. בהתאם לכך הורה דיין לאחר כיבוש הרצועה להוציא את כוחות צה"ל מלב הרצועה ולתת לתושבים לנהל את חייהם. אלא, שתוך זמן קצר השתלטו אנשי אש"פ על מחנות הפליטים ובתחילת שנות ה-70 מתחיל גל טרור קשה. בשנת 1970 מחליט דיין, יליד דגניה, למנות כמושל נפת עזה את מיודעו סא"ל (מיל.) יצחק איני עבאדי, אף הוא בן דגניה. עבאדי  ששירת כסוכן מוסד בעיראק החלים באותה עת מניסיון התנקשות בחייו, לאחר שנחשפה זהותו:
     עבאדי: כשחזרתי מהשליחות בעיראק, שם נפגעתי, וכשהגעתי ארצה עדיין לא החלמתי, עוד הייתי במיטה בדירתי בדגניה. מופיע דיין ואמר לי: למה אתה במיטה? אומר לי: קום, אני צריך אותך ברצועה! אני אומר לו: אני אבוא, אני לא אגיד לא, אף פעם. מסיבות שלי. אבל תמתין עוד חודשיים, שלושה, חודש, משהו… אמר לי: לא, קום, אתה בא עכשיו לרצועה. אמרתי לו: אני אלך, אבל לא בלי אישורה של דגניה. הוא אמר לי: את עניין דגניה אני אסדר. שלח את הרמטכ"ל לישיבת המזכירות בדגניה ואיתו הגיעו כמה חברים מהמטה הכללי, נפגשו עם המזכירות ביום שישי והמזכירות החליטה בשלילה. הוא חזר רק עכשיו משליחות של הרבה מאד זמן – החליטו בשלילה. לא נותנים לו לצאת. חזר חזרה. בערב מצלצל דיין ואומר לי: יש לכם מחר בערב אסיפה? אמרתי לו: כן. מי יהיה היו"ר? אמרתי לו: המזכיר. מרדכי ויינר. אני מבקש ממך, לך תגיד למרדכי ויינר שאני בערב אהיה באסיפה. הוא בא. אני לא הלכתי לאסיפה. מאחר ודיין בא לאסיפה באו המון אנשים. אמר למרדכי: שב בצד אני גם אנהל את האספה. והוא ניהל את האספה והאספה נמשכה עד אחת ורבע בלילה. כאשר הוא אמר להם: אף אחד לא יוצא מכאן עד שאתם לא תחליטו בחיוב שאני לוקח אותו. החליטו בחיוב.
  2.  "מלחמה בטרור כאמנות"
סא"ל איני עבאדי מתמנה למושל עזה ב-1970, כשהוא כפוף מצד אחד למפקד פיקוד דרום, האלוף אריאל שרון הדומיננטי והאגרסיבי, שרואה את המציאות דרך כוונות הרובה, ומן הצד השני למושל רצועת עזה וצפון סיני,  תת אלוף יצחק פונדק, שמנסה להשליט ברצועה סדר יום אזרחי ומשתדל לבלום את דורסנותו של שרון. בין שניהם ניצב עבאדי, שמנסה לתמרן בין שני הקצוות.
באותה שנה מתחיל גל טרור פלסטיני שגובה את חייהם של 128 ערבים ו-15 יהודים. בחודשים הראשונים שלו בתפקיד עוסק המושל עבאדי במשימה עיקרית אחת: רדיפת מבוקשים והריגתם. שרון, המפקד העליון, מפתח שיטות לחימה במבוקשים שמביאות את המוטיב הצבאי ל"דרגה של אמנות", כהגדרת פיקודיו. אך את האוכלוסיה האזרחית, כמו שאומרים, הוא לא רואה ממטר.
     עבאדי:  כשבאתי לרצועה, בנפה שלי לא היה לי מושג בניהול המערכת האזרחית בסדרי גודל – תקשיב מה שאני אומר – קיבלתי תחת פיקודי ובאחריותי סדר גודל הרבה יותר גדול מאשר גוש דן. לא תל אביב – גוש דן. וניסיוני בניהול אזרחי שווה אפס. בסדר, הייתי מרכז משק בדגניה, זה 300-400 חברים. ונפלתי לתוך הדבר הזה. הגיע איש חדש מהמערכת האזרחית, שהיה תת אלוף, קוראים לו יצחק פונדק. הוא מפקד האזור.
   באר:   כשאתה אומר מפקד האזור, זה אומר שאתה כפוף אליו?
   עבאדי:  כן! אבל בגלל מערכת היחסים שהיתה ביני לבין דיין – לא יזמתי – אבל דיין הרגיל אותי שאני עובד ישירות מולו, ולא תמיד בתיאום עם מפקד האזור. הייתי כפוף צבאית כמפקד לפיקוד דרום, שעמד בראשו אריק שרון. את פונדק לא הכרתי. עם אריק היתה לי הכרות עמוקה. הייתי תחת פיקודו מאז 1957, וכמו כל המפקדים בצנחנים הערצנו אותו הערצה עיוורת. מאחר ולא היה לי שום ניסיון בניהול אזרחי, לא הבנתי מה רוצים ממני.
   באר:  לא היה מי שיחנוך אותך?
   עבאדי: היתה בינינו (עם דיין) מערכת יחסים אינטימית. במסגרת זאת היו מנהליםו משאים ומתנים, היינו מתכננים, מעל גבו של פונדק ומעל גבו של אריק. מאחר ולא היה לי שום ניסיון בניהול אזרחי,עד כדי כך – בכנות – לא הבנתי בכלל מה רוצים ממני, מאחר שכל ההכשרה שלי היתה צבאית ובגלל ההכרות עם שרון, אז ברור, שמילאתי את זמני בפעילות הצבאית. את זה הבנתי. אני יודע בדיוק איך עושים את זה. והרצועה היתה קן צרעות והטרור היה ממש אכזר! זה השלב שאריק נכנס במה שנקרא 'דיכוי' או 'חיסול הטרור' ברצועה. מאחר, ואמרתי לך, שלא היה לי מושג, צל צילו של מושג, מה צריך לעשות עם האזרחים, אז את כל ימי הקדשתי לביצוע ההוראות של שרון בדיכוי הטרור. את זה ידעתי לעשות. ואני מודה, אריק הביא את המלחמה נגד הטרור ברצועת עזה לרמה של 'אמנות'. אבל, המלחמה היתה מלחמה טוטאלית. ונאמר שהיו כמה מאות מבוקשים, לא היה סדר גודל כזה, נניח שהיו כמה מאות מבוקשים בפנקס, הם נתמכו ע"י אוכלוסיה של מאות אלפים. אני אגיד לך למה אני מתכוון כשאני אומר לך 'רמה של אמנות'. הטרור לא היה מבוסס רק בתחום הישוב הבנוי, אם זה מחנה פליטים, כפר או עיר. במרדף אחריהם הם גם יצאו החוצה. לאזורים הנטועים. קם מושג שנקרא 'המלחמה בפרדסים'. ברצועה יש שטח של אלפי דונם פרדסים. הוא חולק לתאים: של אלף דונם. ולכל אלף דונם היתה חוליה (של חיילים), שהסתובבה 24 שעות בשטח של המשבצת שהיתה אחראית לה. לא יצאו לשינה. לא יצאו לאוכל. לא יצאו למנוחה. אלא בפרק זמן של שבוע עשרה ימים. הם חיו בתוך תא שטח של אלף דונם. הכירו כל עץ, הכירו כל קפל קרקע ואם היה עץ שפתאום התחיל לנבול, כי הוא לא קיבל מים, זה עורר את חשדם, כי הכירו כל עץ – חוליית הפרדסים.
   באר:  מאיפה הוא לקח את ההשראה לשיטות הפעולה הללו? הוא פיתח אותן בעצמו?
   עבאדי: כן! זה הכל היה יוזמה וקריאה נכונה… של 'אמנות', יותר מזה? אבל היא היתה גם חד צדדית. והמאבק בטרור, כל כמה שהוא הוחרף יותר, כל כמה שהוא לחץ יותר, גרם לכך שמספר המתגייסים, בגלל הפוטנציאל שאין לו גבול ואין לו סוף, לא מוגר. הלחץ הביא את פוטנציאל הגיוס, בזריקת רימון, בירי, למצב שאין מה להפסיד.אין מה להפסיד, יזהר. את זה, כל אלה שעסקו בדיכוי הטרור 'ברמה של אמנות' לא היתה להם שהות להבין ולהטמיע את הדבר הזה. אבל מה אפשר לעשות, ברצועה יש מאות אלפים, למעלה ממיליו וחצי איש, שהם אנשים, שהם ילדים שהם נשים, שהם זקנים, פליטים ואזרחים כאחד. מה למדתי? נוצר מצב, שבגלל דיכוי טרור 'ברמה של אמנות', בכל השיטות האפשריות, גרם לרצועה שלא היה לה יותר מה להפסיד. וכאשר את לוקח חתול ותוקע בפינה, שרוצה לברוח, והוא מבין שאין לו ברירה, אין לו לאן לסגת, אין לו מה להפסיד – הוא קופץ ושורט. זה כל כך הגיוני. זה מה שקרה.  
  3.  כמה מבוקשים הרגת?
עבאדי עוסק במרדף אינטנסיבי יומיומי אחר המבוקשים, הורג בהם, אך מקפיד להופיע להלוויותיהם ולהצדיע מעל קברותיהם. בעזה התבדחו שתושב מקומי שאיני מחבק אותו ביום לא ישרוד את הלילה. אבל כשאני מנסה לברר כמה מבוקשים הרג הוא מתחמק באלגנטיות…
   עבאדי: מנקודת הראות שלי יש שתי תקופות; התקופה שבה לא הייתי נתון לפעילות האזרחית. אז ברור שלא החמצתי פעולה שנעשתה, שלא עמדתי בה. אין דבר כזה.
   באר:  בכמה הלוויות השתתפת?
   עבאדי: יום, יום… הלוויות… הפעילות היא יומיומית, לעתים שתיים שלוש ארבע אירועים    ביום, ביום ובלילה.
   באר:  לתת מושג על סדרי הגודל של הפעילות הצבאית, בכמה מבוקשים הצלחת…
   עבאדי: נניח – בוא ניקח תקופה מסוימת ואני אגיד לך מי הן הנפשות הפועלות שעסקו  בביטחון השוטף…
לא. לא הצלחת לקבל תשובה. בכל זאת, אני מתעקש לשמוע עוד על רשימות המבוקשים: 
באר: בתקופה ההיא, בכל רגע נתון, כמה מונה רשימת המבוקשים?
עבאדי:  זה שונה. אני זוכר את הפנקס, שהיה בידי בתקופה האחרונה, זה היה סדר גודל של בין 200 ל-250 מבוקשים, שאנחנו יודעים עליהם, שישנה גם תמונה, שאנחנו יודעים מאיפה הם ומה הם עשו ויש מאחוריהם פעילות…
באר:  הרשימה מתחדשת?היא גדלה? היא קטנה?
עבאדי: היא גדלה. בתקופה הזו של הפעילות הצבאית היא הלכה וגדלה… 
באר:  רגע, אבל אתם הורגים מבוקשים, אז למה הרשימה גדלה?
עבאדי:  כי מתגייסים חדשים. למה התכוונו כשאמרנו פוטנציאל הגיוס?
באר: אז בשורה התחתונה אפשר לומר, שלא יוצא כלום מזה שמצליחים להרוג מבוקשים ושהפעילות הצבאית מצליחה, לשיטתה?
עבאדי: תראה, אם אתה מנטרל את מה שאמרנו עד עכשיו ומדבר על הפעילות הצבאית בלבד, בוודאות גמורה שאין למעלה ממנה, האינטנסיביות ההולכת וגוברת בפעילות הצבאית גרמה לרשימת המבוקשים ללכת ולגדול. כלומר, המצטרפים היו הרבה יותר מאלה שנהרגו או יצאו מכלל פעולה.
באר: ואתה חושב, במבט לאחור, שחלק מהמצטרפים ההצטרפות שלהם היתה קשורה למוטיבציה לנקם, או דברים מהסוג הזה?
עבאדי: כן. לנקם, בגלל איזשהם קשרים משפחתיים, שנפגעו, וזו היתה גם פרנסה. בהעדר מקור הכנסה אחר, זו היתה הפרנסה.
באר: אז אם אנחנו מבודדים את הפעילות הצבאית מהפעילות האזרחית, האם היתה תוחלת לפעילות הצבאית לבדה?
עבאדי: בלתי אפשרי. הרי זה העניין המרכזי שלנו. כל מי שטען, טוען או יטען שהרצועה הגיעה לרגיעה מסוימת בגין ההצלחה של הפעילות הצבאית האינטנסיבית טועה טעות איומה. כי עד שהתחילה הפעילות האזרחית, הפעילות הצבאית האינטנסיבית גרמה לרשימת המבוקשים להיות הולכת וגדלה. לא הולכת וקטנה. הולכת וגדלה. ככל שהפעילות (הצבאית) נעשתה אינטנסיבית, מקצוענית ויעילה יותר ויותר הרשימה של המבוקשים הפעילים הלכה וגברה, באותו יחס.
    4. על שלושה פשעי עזה
הלחימה במבוקשים העזתיים שנוהלה על ידי שרון לא פסחה על האוכלוסיה האזרחית. רובם של המעשים הקשים שהתרחשו באותם שנים לא הגיעו לידיעת הציבור בארץ עד היום הזה. אם נסתמך על מקור מידע מרכזי, ויקיפדיה, במקרה הזה, נמצא תחת הערך הטרור בעזה בראשית שנות ה-70 את הסיכום הבא: עד תום שנת 1971 שותק הטרור ברצועה. עד אמצע שנת 1972 נמשך המבצע ובסיכומו נהרגו 180 מחבלים ו-2,000 מחבלים נלכדו. רשימת המבוקשים כמעט ירדה לאפס. מבין ההרוגים דווח על נפגע אחד חף מפשע – היה זה זקן חירש שלא שמע את החיילים מורים לו לעצור."
תיכף נבדוק אם מדובר בתיאור אמין.
במהלך התחקיר נפגשתי עם מושל אזור עזה וצפון סיני, בשנות "המלחמה בטרור" אלוף (מיל.) יצחק פונדק. פונדק לחם כקצין בכיר בחזית הדרום במלחמת העצמאות, הקים את גייסות השריון, ואת הנח"ל, פרש מצה"ל, מונה כשגריר באפריקה, ו- 14 שנים לאחר שפשט את מדיו נקרא אל הדגל שנית עפ"י בקשתו של דיין ומונה למושל האזרחי של רצועת עזה וצפון סיני. פונדק, בן 104 היום, אך בהיר וצלול וזכרונו חד. הוא איש נעים ומסביר פנים, אך אם יש משהו שעדיין מסוגל להוציא אותו מהכלים הוא אזכור שמו של אריאל שרון, אויבו בנפש.
פונדק ושרון ייצגו שתי גישות מנוגדות ביחס לאוכלוסיה. אם שרון ראה את סוגיית עזה רק דרך הכוונות פונדק ניסה לשמר את ערכי צה"ל הישנים, ובכלל זה דבק בנורמות ובכללים מוסריים, כמו, למשל, מה שנהוג לכנות "טוהר הנשק". פונדק זעם על מדיניותו הכוחנית של שרון והגיש נגדו קובלנות רבות. הוא יספר כאן על כמה פרשיות חמורות שלא פורסמו עד היום, בכלל זה הוצאה להורג של עצירים כבולים וחקירה עד מוות של אסיר פצוע. כמו כן, הוא מספר על טריק יעיל מאד שננקט אז בידי צה"ל: אספקת רימונים למבוקשים, שמתפוצצים ברגע שבו נשלפת הניצרה. ביקרתי בביתו בכפר יונה בלוויית איני עבאדי, מושל נפת עזה אז, שפעל תחת פיקודו. אני מתנצל מראש על איכות ההקלטה בקטע הזה ועל רעשי הרקע.
   פונדק: היה שם חבלן אחד, 'כושי'. חיפשו אותו וחיפשו אותו ואי אפשר היה למצוא אותו. ואני יושב ואנחנו רואים תמונה כזאת: בעמק, אריק שרון וצוות איתו והכושי הפצוע. מה היה? היינו נותנים להם (למבוקשים) רימונים שהיו מתפוצצים להם ביד. ואריק אומר לו: ספר לנו על החברים שלך…  
   באר: הוא היה פצוע מהרימון שהתפוצץ לו ביד?
   פונדק: כן. היד הלכה לו. הוא היה שותת דם, ובמקום לקחת ולחבוש אותו ואז לחקור אותו, הוא שוכב על הריצפה, כולו שותת דם, ואריק שרון, עם צוות לידו: תגיד מי החברים שלך? איפה הם? איפה הם? והוא: אללה…אללה… אתה זוכר (לעבאדי?). והוא מת במקום.
   באר: מחוסר טיפול?
   פונדק: כן. אמרתי: 'חיות!' אנחנו אפילו לא יודעים איך לנצל דבר כזה. הוא היה פצוע, אם היו עושים לו תחבושת ולוקחים אותו הוא היה מספר לנו (מוסר מידע).
   באר: בספר אתה כותב שהגשת הרבה קובלנות נגד שרון. באילו עניינים?
   פונדק:  14 (קובלנות). היה גם משפט. באילו עניינים? תראה, בית הכלא בעזה היה תחת פיקודי. בוקר אחד מספרים לי שהוא הגיע הוציאו אסיר מבית הכלא ואמרו לו: איפה שמת את הנשק שהחבאת? קשרו לו את הידיים ואת הרגליים והוא הובילו אותם לפרדס וכשמצאו את הנשק הרגו אותו. עם ידיים קשורות.
   באר: בלי משפט ובלי כלום?
   פונדק: כן!
   באר: זה היה בפקודה של שרון?
   עבאדי (מתערב): זה היה מקובל. אבל ברור שזה שרון…
   פונדק: זו היתה השיטה שלו. ואנחנו הלכנו על שיטה בדיוק הפוכה: שיהיה להם טוב, שיהיה להם עבודה, שתהיה להם פרנסה…
   באר: זה לא היה מקרה יחיד ויוצא דופן, מה שאתה מספר?
   עבאדי: לא!!!
   פונדק:  (על שרון) הוא היה חיה!
בספרו "חמש משימות", כתב פונדק, כי באחד מדו"חות המודיעין הפיקודיים שקיבל אז, בתוקף תפקידו, דווח: "יחידתנו רדפה אחרי מחבל מבוקש בשאטי. הלה ברח אל אחד הבתים. היחידה פרצה אחריו, פרקה ממנו את נשקו והרגה אותו בבית". פונדק סיפר גם כי שמע את שרון מבטיח לפיקודיו בקבוק שמפניה בעבור מחבל הרוג. אבל מי שיקח מחבל שבוי יקבל רק בקבוק גזוז. פונדק עצמו, אגב, שהפריע לשרון להתנהל כפי שרצה, כונה על ידו בפורומים הצבאיים "המחבל".
החיוך השובב של דיין, העולם הזה, 27.1.1971.  5.  זה לא שיטור, זה טרור
נשוב לפונדק בהמשך. עוד שאלתי את איני עבאדי על 'פעולות השיטור' הבעייתיות, שהוא לקח בהן חלק והוא נזף בי על לשוני המכובסת;
   באר: אתה נתקלת בתופעות של סרבנות, כמו של הנחל"אים, ההתנגדות שלהם ל'אמצעי השיטור', נקרא לזה…
   עבאדי:  (בכעס) אל תקרא לזה 'שיטור'. זה טרור ישראלי על גבי האזרחים בעזה. זה טרור.
   באר:  איך אתה התייחסת לתופעות כאלה?
   עבאדי:  תראה, אלף הוצאתי את זה לפועל, כיוון שהייתי כפוף לדבר הזה. אבל כאשר התחילה הפעילות האזרחית, ותיכף תראה איזה אפקט היה לה כבר מראשית הדרך, אז כמובן שיותר ויותר אני הייתי נגד הפעילות הביטחונית שאיננה מבחינה בין אזרחים חפים מפשע לבין מחבלים. אז זה מחייב איזשהם סייגים לסוג הפעילויות האלה. ההמוניות.
   באר:  לך היתה השפעה על הפרקטיקות הצבאיות מהסוג הזה?
   עבאדי:  בודאי! לא יכולים לעשות פעולה אזרחית או צבאית בתוך התחום שבו אני ממונה, כי אני הבעל הבית היחיד מטעם הריבון – הצבא והמערכת האזרחית, בתחום הזה שנקרא 'נפת עזה'. כלומר, האזור המאוכלס באנשים ברצועה.
   באר:  אז איך אתה מתמרן בין הצרכים הצבאיים שאתה מכיר בהם…
   עבאדי:  זה לא רק לתמרן. היה צריך לעשות מעשי לוליינות כדי להישאר בחיים בין שני הקטבים הללו. מצד אחד פונדק ומצד שני שרון. שמערכת היחסים ביניהם היתה של קללה, ושל איבה, ושל שנאה עמוקה, שבאה לידי ביטוי פיזי, בכל פורום. לא רק ביחסים שמאחורי הקלעים, בינם לבין עצמם, אלא בכל פורום זה בא לידי ביטוי.
  6.  הנח"לאים – שוברי השתיקה הראשונים
במהלך פעילויות, שהכתיב שרון נסגרה עזה בפני עיתונאים ישראלים וזרים ורק קרעי מידע על הפעולות האגרסיביות שנקט צה"ל כלפי תושבי הרצועה דלפו החוצה. עד מלחמת יום הכיפורים נתנה העיתונות הישראלית גיבוי מלא למפקדי צה"ל ולדרכי הפעולה של הצבא. בל נשכח: בשש השנים שבין 1967 ל 1973 זכו מפקדי ששת הימים להערצה כבני אלים. מושל נפת עזה באותם ימים, מתאר לעומת זאת, את פעולות השיטור האלימות של הצבא, כפעולות של שיגרה; הריסות בתים מסיביות, ללא סיבה, הכאת נשים, זקנים וילדים בשוטים, ענישות קולקטיביות רחבות היקף. מעשים אלה לא היו מגיעים כלל לידיעת הישראלים בארץ ללא מחאתם של כמה חיילי נח"ל שתפסו פוזיציה של "שוברי שתיקה" והודיעו על סירובם לשרת בגזרת עזה לנוכח מה שעיניהם ראו. בפברואר 1971 כתבו הארבעה מכתב לגולדה, ראש הממשלה, לשר הביטחון דיין ולרמטכ"ל בר-לב. "היו בינינו", כתבו החיילים, "שלא הצליחו לכבוש את יצרם; שהכו בתושבי מחנות הפליטים בעזה בלא הצדקה, גברים, נשים וילדים; שבאו מצוידים לא רק באלות כי אם גם בשוטים; שבזזו רכוש וזרעו הרס בבתים." ככל הנראה, אלה היו סרבני השירות הראשונים אחרי 67'.
   עבאדי:  יום אחד, אנשי נח"ל כתבו פטיציה לגולדה, שאין הם רוצים יותר לשרת ברצועה – הסרבנות הראשונה.
   באר:  אתה מדבר על התקופה שלך, 1970-71?
   עבאדי: ברור! מה היה העניין – הם באו לתקופת זמן מוגבלת. משהו בסדר גודל של שבועות אחדים. בדרך של חיפוש אחרי מבוקשים, היינו – ואני לא מוציא את עצמי מהכלל – מרכזים מחנה שלם ברחבה כלשהי בתוך המחנה, או בפאתי המחנה, או ליד המחנה. איך עושים את זה? החיילים היו מסתדרים בשורה ארוכה מאד, עם משרוקיות, עם אלות, רצים ותובעים מכל אנשי המחנה לצאת מבתיהם כאן ועכשיו ולהתרכז במקום הריכוז על מנת לעשות את המיונים. על מנת לחפש את המבוקשים. זה לא היה עם התראה – אחרת מה האפקט אם יש התראה – אז המבוקשים היו יוצאים ונעלמים. אז אם נניח נכנסים למחנה כלשהו, נניח לשאטי, או לג'באליה, בטורים כאלה, כאשר החיילים מצוידים באלות, עם משרוקיות, שמשמעותן היתה: קומו, צאו ורוצו קדימה להתרכז. אבל לא כולם יכלו לרוץ בקצב של החיילים. הזקנים, הילדים או נשים עם תינוקות היו נופלים, והיו מכים אותם כי הם לא עומדים בקצב.
מפעם לפעם, בגלל ידיעה או למען יראו ויראו היו עושים חיפושים בתוך ריצפת הבית, בחיפושים אחרי מצבורי אמל"ח. הבית היה בלי יסוד עמוק. היה יסוד עובר. בלוק 20 ס"מ, שבתוכו היו מכניסים תיל, ויוצרים את המסגרת של הבית ועליו היו מעמידים את הבית הרך הזה. הבתים של אונרו"א.  בינתים, חופרים ומוציאים את האדמה. לא פעם קרה שבעצם כאשר אתה חופר בתוך הבית מטר, מטר וחצי, הבית היה קורס פנימה, לתוך הבור. אבל גם כאשר זה קרה אמרו: 'בסדר, שיקרסו בתים'. כלומר, נתנו צידוק לנפילתם של בתים, להרס בתים אל תוך בורות  שחפרו בתוך הבית, אז חלק מהסנקציה היתה להרוס את הבתים בדרך הזאת.
 היתה הוראה שקצינים לא יסעו ברכב – ברמה של מ"פ ומעלה היו מצוידים בשופלים. התנועה ממקום למקום היתה על שופל. מתוך כוונה שכשאתה בא עם שופל ממקום למקום אז בדרך אתה גם מוריד משהו. זה היה חלק מהעניין.
 היתה עקירה של עצים לאורך הכבישים. אז אני מבין שצריך היה ליצור מצב שרכב שנוסע יהיו לו איזשהם שולים צרים, שלא ניתן יהיה לעשות מארב מתוך סבך של אקציה או דברים אחרים בשולי פרדס. אבל תסתכל לאורך כל הרצועה, כל דרך, כל כביש, ברוחב עצום, נעקרו פרדסים.
   באר:  שיטות 'השיטור' והבידוק היו שיטות ששרון פיתח?
   עבאדי:  כן. אמרתי לך שהוא הביא את הדבר ל'רמה של אמנות'. אני מתכוון בציניות,  כמובן.
בגין התנהגות החיילים נזקקו עשרות תושבים עזתיים לטיפול רפואי. עוד באותו יום הוזעקו החיילים המוחים לשיחה עם הרמטכ"ל, ומיד אחר כך הוחלט למנות קצין חוקר בדרגת אלוף משנה אשר יבדוק את טענותיהם (כל השוואה לימים אלה היא על אחריותכם בלבד).
"השעה אינה יפה לטפיחה עצמית על הכתף", כתב ב"הארץ" עמוס אילון, וטפח על שכמו. "אבל דומני שאין הרבה צבאות בעולם, שבהם התגובה על מכתב-תלונה דומה תהיה כה מיידית ובדרג כה גבוה… ראויה לציון העובדה, שהיה זה מכאניזם צבאי-פנימי שהביא להתעוררות המצפון המטכ"לי".
לאחר שנפתחה הרצועה לכניסת עיתונאים יצא אליה אילון יחד עם כמה עיתונאים אחרים ותיאר, לעומת זאת, "רימונים וחולירע, מעשי-זוועה ומעצרים המוניים, הפגנות אלימות ומכות, אבנים וקללות… ושוטים". הוא אישש, הפעם, את הטענות שהשמיעו לוחמי הנח"ל; "בתים אחדים נראים כלאחר רעידת אדמה", כתב. והוא גם הביא עדויות על "מכות שהונחתו ללא סיבה על ילדים ומבוגרים, על מעשי שוד מחפירים בבקתותיהם הדלות של הפליטים במחנותיהם; על פגיעות מיותרות ברכוש". אילון הוסיף כי הוא מזכיר "רק עדויות הבאות מפי ישראלים, שאני מכירם ויש לי סיבה להאמין בכנותם".
עוד לפני תום החקירה, קצינים בכירים ומקורות מוסמכים אישרו שלפחות בשבוע הראשון לפעולת העונשין, הופרו בחריפות הוראות הקבע של צה"ל. בעקבות ועדת החקירה הודה הרמטכ"ל, חיים בר לב, כי "היו מעשים חריגים" והחליט על נזיפה אדמיניסטרטיבית כלפי שני קצינים בכירים והעמדה לדין משמעתי של מספר חיילים. הרוב המוחלט של הישראלים האמין למפקדי הצבא שמדובר רק בעשבים שוטים והכיבוש הוא עניין של מצוקה זמנית, לכל היותר. אפילו מאמר המערכת ב"הארץ" שיבח את התגובה הצה"לית הזריזה והביע תקווה לימים טובים יותר;
"יש להביא בחשבון כי גם להבא עלול הצבא להיתבע למלא תפקידים שאינם קרביים אלא גובלים יותר עם תפקידים משטרתיים… צעדי הרמטכ"ל טיהרו את האווירה. הסקת המסקנות המעשיות כנ"ל עשויה למנוע כישלונות בעתיד".
ומה יכול להיחשב כישלון? סופר "הארץ", עמוס אילון, שאחראי, אגב, על המצאת המושג העברי "מכבסת המילים", עזב לימים את ישראל, "הפשיסטואידית", לדבריו, מאוכזב ומיואש מהסיכוי כי תשתחרר אי פעם מקללת הכיבוש ומת בשנת 2009, בניכר, בטוסקנה.
בשבוע הקרוב יעלה פרק ב' בפרויקט "עזה – הסיפור הלא מוכר", שכותרתו: "קזינו בעזה: איך הפכה רצועת עזה (כמעט) לסינגפור של המזה"ת?"
אחריו יעלו עוד חמישה פרקים, שיחשפו רבדים לא ידועים נוספים מסיפור יחסינו הטעונים עם השכנה מדרום. אז, שווה לחכות!
להאזנה לפרק הבא:  חלק ב: קזינו בעזה
להאזנה לחלק א' באתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2017/05/עזה-א.mp3הורדת הפרק
למחשב
הפוסט [פרות קדושות] פרק 15. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק א': דיכוי טרור ברמה של אמנות הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

[פרות קדושות] פרק 14. חד גדיא – אבן מתגלגלת של קדושה, זעם ונקמה

ד"ר פייסל עמרו, בחזית התמונה (בצד, אני המראיין)בסיפור הזה יש כל המרכיבים של דרמת אקשן טלוויזיונית: יש בו מפגשי קצוות בלתי אפשריים, דרמות וקונפליקטים אנושיים, מוות והצלה, שנאה ונקמה. מעורבים בו גורל עיוור וכוחות כבירים שמשפיעים ומכוונים את הגיבורים הראשיים – גיבורים באל כורחם. נשמע כאן את הסיפור הלא ייאמן, על רופא ערבי שלא ישכח איך רופא יהודי הציל את חייו, על אסיר עולם מספר 397 ועל התגלגלותה של אבן קדושה דרך מעגל של זעם ונקמה, דם ומוות וגילוי מפתיע בסופו. הסיפור הזה יכול להיות גם משל על חיינו בארץ הזאת בימים האלה ואולי הוא יכול גם לרמז על מה שצופן לנו העתיד.
הגיבורים הראשיים הם שני רוצחים; יהודי וערבי, 50 הרוגים מוסלמים, 3 נרצחים יהודים, שוטרים ומתפללים, רופאים, רוצחים ומצילים, ואבן קדושה אחת. חד גדיא. סיפור אמיתי לפסח. האזינו ושפטו!
להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול ולהאזנה (מומלץ):
עאמר אבו סרחאן – רוצח בשם אללה
ד"ר ברוך גולדשטיין – רוצח בשם אלוהים




צ'רלי שלוש ז"ל


מוסיקה:
מקהלת נשים יהודית ערבית, ראנה – חד גדיא,
  Hicham Chahidi – Gouttes
  (Zinaida Trokai – The Spirit of Russian Love (free music archive
לקריאה נוספת:
קשר מסוכן: דינמיקת ההתעצמות של ארגוני המקדש
קשב: הר הבית
קריאה למוסלמים: פנו את הר הבית
נעצרו פעילי מקדש שתכננו להקריב גדי בהר הבית
להאזנה דרך האתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2017/04/חד-גדיא.mp3הורדת הפרק
למחשב

הפוסט [פרות קדושות] פרק 14. חד גדיא – אבן מתגלגלת של קדושה, זעם ונקמה הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

[פרות קדושות] פרק 13. ערבים טובים – ערבים רעים: מסע חוצה גבולות אל הנרטיבים המכוננים של הסכסוך

הלוויית הרוגי תרפ"ט בתל אביב (מאלבום רבקה ונתנאל קרניאלי ז"ל, באמצעות שושנה אולשטיין, פיקיוויקי).האיש שפורץ בספריו את קווי המתאר של התודעה הישראלית בהבנתה את הסכסוך אינו עונה לכל הגדרה מקובלת של ימין ושמאל, דתיים-חילוניים. הלל כהן, המתנחל לשעבר מבית-אל, יצא כנער דתי לשוטט בין כפרים פלסטיניים בגדה המערבית. הוא הוזמן, אכל וישן בבתים פלסטיניים, למד את שפתם ומאוויהם של מי שרואים עצמם בעליה החוקיים של הארץ ואויביה של הציונות, והבין שגם להם יש כמה טיעונים צודקים. במסעו הוא גם עבר כמה ניסיונות לינץ', שנחלץ מהם ע"י ערבים טובים. הוא היה גם פועל בניין, וחסר בית מבחירה, שירת כעיתונאי בשטחים והתנדב כפעיל זכויות אדם. חמוש בניסיונו יוצא הדופן הפך פרופ' הלל כהן, עם השנים, למומחה מרכזי בחקר הסכסוך היהודי-ערבי. מאחוריו חמישה ספרים, שעל האחרון ביניהם ""תרפ"ט -שנת האפס בסכסוך היהודי – ערבי", אנחנו מתעכבים. וגם, אנו מדברים על מיתוסים נפוצים בסכסוך, על מיהם ילידי הארץ האמיתיים, על זיכרון ושכחה. הנה כמה הבחנות שכדאי לשמוע על שורשי הקיום היהודי בארץ, על שורשי ההוויה הערבית ועל שורשי האלימות ושפיכות הדמים. שיחה נינוחה, לא אופטימית – גם לא פסימית, על סכסוך שקיצו לא נאה באופק. האזינו!
פרופ' הלל כהן: אינו עונה להגדרות המקובלות, בעברית ובערבית
מוסיקה: Hicham Chahidi – Gouttes
יאסטיים- פרחאת גוסאר



להאזנה בזרימה או להורדת הקובץ ולהאזנה (מומלץ):
לקריאה נוספת:
דליה קרפל, הארץ:  מה באמת קרה בתרפ"ט?
ארנון רגולר,"ספר: משת"פים ערבים סייעו מאוד להקמת המדינה", הארץ
ביקורת ב"טקסט"
אליוט ג'אגר,היכן הם המתונים, (ג'רוזלם פוסט, באנגלית), 20 במאי 2008
דניאל פייפס,פלסטינים שסייעו ליצור את ישראל, (ג'רוזלם פוסט, באנגלית),26 במרץ 2009,
ניב גורדוןמשחקי צל, ‏ (The Nation, באנגלית), 6 במרץ 2008
מירון בנבנישתי, המאבק על חיזוק הזהות הערבית, באתרהארץ
על הספר "ככר השוק ריקה" באתר ב"טקסט"
לצפייה נוספת:
הערבים אזרחי ישראל –זהות מורכבת
יהודים וערבים:שתי נקודות מבט על ההיסטוריה
ילידים או מהגרים– טענות ראי אודות השאלה "של מי הארץ הזאת?"
זהותם של הערבים אזרחי ישראל בין זהות לאומית ערבית פלסטינית לזהות אזרחית ישראלית
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2017/03/הלל-כהן.mp3הורדת הפרק
למחשב
הפוסט [פרות קדושות] פרק 13. ערבים טובים – ערבים רעים: מסע חוצה גבולות אל הנרטיבים המכוננים של הסכסוך הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

[פרות קדושות] פרק 12. מסע ההישרדות המופלא של איצי – החולה שהמערכת לא נתנה לו סיכוי

לאחר שאובחן כחולה בסרטן הערמונית עם גרורות שהתפשטו בגופו ועם תוחלת חיים צפויה של חודשים אחדים יוצא איצי באר למסע להצלת חייו. בדרכו הוא פוגש עשרות חולים במצבו. כולם ימותו ממחלתם בשנים הבאות. גם חלק מהרופאים שטיפלו באיצי לקו בסרטן ונפטרו. בניגוד לכל הסיכויים איצי שרד.  15 שנים אחרי שאובחן לראשונה הוא מסכם את ניסיונו יוצא הדופן במלחמתו הערמומית בסרטן ואת התובנות הרפואיות שרכש במסעו זה. הוא מספר על מאבקיו במערכת הבריאות ומדבר על מיתוסים נפוצים אצל חולים הניצבים מול המחלה הארורה ומול הרופאים ומערכת הבריאות. הוא מדבר גם על משמעותה של הרפואה האלטרנטיבית וגם על – איזה אדם הפך בעקבות המחלה.
היום איצי עומד בראש עמותת "חיים עם סרטן הערמונית", פעיל בזירה הציבורית, משמש יועץ ותומך להמוני חולים חדשים והוא מרצה מבוקש בפני פורומים של חולים ואנשי רפואה. וכן, הוא גם אחי. את השיחה הזאת אנו מנהלים בדרכנו אל העיירה בליטא שכמעט איש מבניה לא שרד את הכיבוש הנאצי, מלבד אימנו. זהו, אם כן, סיפור על הישרדות מופלאה בניגוד לכל הסיכויים – סיפור עם תובנות, לחולים וגם לבריאים שבינינו.  
האזינו, שפטו ושתפו!
מסע חייו – איצי בארלהאזנה בזרימה או להורדת קובץ הקול להאזנה (מומלץ):
מוסיקה:
    Schumann – Kinderszenen Op.15 – VII. Träumerei Reverie (Jamendo)
    Debussy – Deux arabesques (Jamendo)
     Hicham Chahidi – Gouttes
לקריאה נוספת:
איצי באר – בשיטת החתול – הספר
לצפייה נוספת:
במלחמה כמו במלחמה – מבט שני 
להאזנה דרך האתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2017/02/איצי-המסע-המופלא.mp3הורדת הפרק
למחשב
הפוסט [פרות קדושות] פרק 12. מסע ההישרדות המופלא של איצי – החולה שהמערכת לא נתנה לו סיכוי הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP