פרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot

[פרות קדושות] פרק 28. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ז': האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה

סיפור על אוסף ארכיאולוגי, מאהבת ושוד של פטריארך. ואיך כל זה קשור להתנתקות מרצועת עזה, שעד היום לא התרחשה באמת.
המשבר ההומניטארי המחריף והתרעות ראשי מערכת הביטחון מהתפוצצות בלתי נמנעת של הר הגעש העזתי, מלמדים אותנו את הלקח הישן, לפיו אם הפוליטיקאים יעשו את הדברים הנחוצים יהיה זה רק אחרי שימצו את כל הדרכים האחרות. הפרק השביעי בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", עוסק בפרשה אחת, לא ידועה, שבנסיבות אחרות היתה יכולה אולי לשנות את טיב היחסים בין ישראל ושכנתה הקטנה מדרום. יותר מ-20 שנים לפני שאריאל שרון ביצע את ההתנתקות מרצועת עזה, גיבש מושל עזה באותה עת, יצחק שגב, תכנית ליציאה מיידית מהרצועה בעקבות נתונים שאסף על הקטסטרופה הצפויה מהמשך השליטה בה. זאת היתה תכנית נועזת מדי לזמנה, כמסתבר, ועל מסע הנקמה הלא ייאמן במושל שחשב מחוץ לקופסה נשמע כאן מפיו.האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!
להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (מומלץ):
תמונה ראשית:
רפול. פסל: יאשה שפירא
לקריאה נוספת:
האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם/ פרות קדושות ב"הארץ", 15.3.2018
לצפייה נוספת:
יצחק שגב, האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה. וידאו, חלק א'
תמלול "עזה – הסיפור הלא מוכר", חלק ז' :
האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה: סיפור על אוסף ארכיאולוגי, מאהבת ושוד של פטריארך. ואיך כל זה קשור להתנתקות מרצועת עזה, שעד היום לא התרחשה באמת
16 במרץ 2018
מאת: יזהר באר
הקדמה
המשבר ההומניטארי המחריף והתרעות ראשי מערכת הביטחון מהתפוצצות בלתי נמנעת של הר הגעש העזתי, מלמדים אותנו את הלקח הישן, לפיו אם הפוליטיקאים יעשו את הדברים הנחוצים יהיה זה רק אחרי שימצו את כל הדרכים האחרות. ההתנגדות של הדרג הפוליטי לקריאת אנשי המקצוע להקל את המצור על הרצועה, לפני שיהיה מאוחר מדי, דומה בעיוורונה ובכסילותה לתפישות מרכזיות בנוגע לעתיד הרצועה שרווחו מיום כיבושה, ביוני 1967.
נשמע אולי מוזר היום, אבל במשך 30 השנים הראשונות לכיבוש השטחים, שרר בקרב מקבלי ההחלטות קונצנזוס, שבכל תרחיש אפשרי עזה צריכה להישאר בידי ישראל.
עם סיומה של מלחמת ששת הימים החלו דיונים אינטנסיביים במערכת הפוליטית והצבאית על עתיד השטחים שנכבשו בידי ישראל. המטכ"ל, בראשותו של הרמטכ"ל יצחק רבין, התכנס לאחר המלחמה פעמיים לדיון על עתיד השטחים. הדיון, שכותרתו היתה הגבולות האפשריים של מדינת ישראל לאור צרכי הביטחון , סווג "סודי ביותר". עיון בפרוטוקול הדיון (שהצנזורה מחקה את מחציתו), מלמד כי הצבא חשש מתפוח האדמה הלוהט הזה ולפיכך סוכם מראש כי הדיון הזה יסתיים ללא סיכום. איש לא שיער אז כי "הלא סיכום" הזה יימשך שנים כה רבות.
חודש לאחר תום המלחמה הגיש משרד החוץ  מסמך שסווג אף הוא "סודי ביותר", המנתח את יתרונותיהן וחסרונותיהן של שבע אפשרויות לעתיד הגדה והרצועה, החל מסיפוחן לישראל וכלה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. לגבי עתידה של עזה נקבע כי כל פתרון לגבי הרצועה ויהא תוכנו אשר יהא, יצריך העברת רוב אוכלוסיית הפליטים מהרצועה למקומות אחרים וסיפוחה לישראל.
בשלושת העשורים הראשונים לכיבוש הרצועה איש ממלאי התפקידים הבכירים בממשל לא העז להציע לדרג המדיני לוותר על השליטה הישראלית המלאה על רצועת עזה.
למעט יוצא מהכלל אחד, ועל מה שקרה לו, בעקבות התכנית שהציע, נשמע כאן.
גדול הלוחמים הוא גם גדול השקרנים
תא"ל (מיל.) יצחק שגב, שהיה נספח צה"ל האחרון בטהרן, מונה למושל עזה ב-1979. תוך חצי שנה הוא הגיע למסקנה שהמשך השליטה על עזה יביא לקטסטרופה והגיש לדרג המדיני מסמך מבשר רעות, שכותרתו "עזה בשנת 2000", ובו המליץ על התנתקות מיידית מהרצועה. עד מהרה גילה שגב, שהקדים את זמנו, וכי דור שלם יחלוף בטרם תבשיל התודעה, ששום דבר טוב לא יצמח מהמשך השליטה על היורה הרותחת הזאת.
שגב מספר כי משהגיע לעזה מצא את קציני הממשל עובדים מסביב לשעון, אך רק בעניינים השוטפים, ולא התעסקו בהערכות על הצפוי להתרחש ברצועה בשנים הבאות.
יצחק שגב, צילום: יזהר בארשגב:  ואז כשזה נגמר (באיראן)  עזר (וייצמן, שר הביטחון) קורא לי ואומר לי: חביבי, דיין ופרס אמרו לי שאתה האיש הכי מתאים, אני ממנה אותך למפקד חבל עזה. אתה תעשה מה שאתה רוצה, אבל כל חודש תגיד לי מה עשית, כדי שלא יתקעו לך סכין בגב. למה אני אומר לך את זה, כי עזר היה ליכודניק, אבל הוא החליט לאמץ את הדרך של דיין ופרס לגבי טיפול בשטחים. זאת אומרת, יש אור בקצה המנהרה; כבוד ועבודה. שרון כשר ביטחון ורפול כרמטכ"ל לא פעלו על פי עקרונות אלה.
הלכתי לרפול (הרמטכ"ל), והוא אומר לי: אתה לא תלך לעזה. אתה איש מוכשר. אם אתה הולך לטפל בערבים אתה תקדם את הערבים. אני ממנה אותך היום אצלי בלשכה, אתה עוזר שלי. אמרתי לו: רפול, שמע, לך לעזר! לא רציתי להיות בלשכה. רציתי להיות בתפקיד שבו אוכל לבטא את היכולות שלי, אחרי שהשקיעו בי לימודים; מזרח תיכון, ערבית, תואר ראשון, תואר שני …
אני מגיע לעזה, לומד את העניין … עשיתי ישיבה, אמרתי להם: רבותי, כל אחד יכין לי תכנית ל-85',90', 95', 2000. והם עבדו על זה. מה שאני רוצה להגיד לך, שניהלנו את העניינים מצוין. היו בערך 12 אירועים בשנה. קשים. רימון. הקשה ביותר היה ששתי בחורות מכיסופים נהרגו; השליכו להם רימון לתוך מכונית. אבל הסך הכול בשליטה על הרצועה היה מצוין. עבדו איזה 100 אלף עזתים בישראל ו- 100 אלף עבדו ברצועה בשביל ישראל. והיה פרוספריטי, שלא היה כזה. אלה היו הימים הכי טובים. כי רצפים וטייחים קיבלו משכורות עתק.
אחרי חצי שנה עבודה כל קמ"ט מסר את התחזית שלו ואני לקחתי את זה על עצמי, וחשכו עיני: ראיתי פתאום איזה ריבוי טבעי יש שם. בעזה משפחה זה 8 ילדים בממוצע ואת כל זה מדינת ישראל לוקחת על עצמה לעשות להם חינוך, בריאות, סעד… עם סיוע של אונרו"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם), אבל בכל שנה החלק של ישראל בתקציב גדל. וזה הביא אותי למצב שישבתי וניסחתי מכתב לשר הביטחון…
באר:  אנחנו מדברים כבר אחרי שכבר הסתיימה הנסיגה מסיני לגמרי? 79' אנחנו כבר בחוץ…
שגב: כן. אני עוד החזרתי את סיני… ניסחתי מכתב ובמכתב הסברתי את הרבייה הטבעית והסברתי את האג'נדה של ההוצאות והעברתי את זה לאלוף פיקוד דרום, דן שומרון, שהיה גם חבר אישי שלי, ולעזר וייצמן. וייצמן קרא לי – אני הייתי בטוח שאני אקבל שטיפה – אבל לא היה איכפת לי. אמרתי: זו עמדתי! – עזר וייצמן אומר לי: שמע, זאת תכנית יוצאת מהכלל!
באר:  מה היה במכתב, בתכנית?
שגב:  להתנתק מעזה. להתנתק בשלבים, בחצי שלבים. אבל רפול ביקש למחוק את זה. לזרוק…
באר:  אבל אם עזר נותן לך את האור הירוק?
שגב:  אז תשמע, אני הייתי בידידות גדולה מאד עם דיין, שהיה שר חוץ. הראיתי לדיין ודיין גם אמר שזה רעיון טוב. לא עוברים שבוע-שבועיים ועזר ודיין מתפטרים, אחד אחרי השני. כפי שאתה זוכר היה אז דיון על האוטונומיה. בדיון דיין ועזר אמרו שתהיה קודם אוטונומיה ואח"כ מדינה פלסטינית עצמאית ובגין לא הסכים ולכן הוא מינה את בורג, שיוביל אוטונומיה שאחריה סיפוח למדינת ישראל. ביום שעזר מינה את בורג הם התפטרו.
עד אז רפול לא בא לשטחים פעם אחת. לא בא – כי זה היה ההסכם שלו עם עזר.
באר: מה זאת אומרת ההסכם שלו עם עזר? עזר היה מעוניין שהוא לא יבוא? 
שגב: עזר לא רצה שהוא יבוא כי הוא ידע את הדעות שלו.
רא"ל רפאל איתן (רפול): האדמו"ר והחסידים (ויקישיתוף)ואז יום או יומיים אחרי שעזר התפטר רפול קורא לפואד, שהיה מפקד יהודה ושומרון, לדני מט ולי ואומר: רבותי, עזר הלך ואני מעביר עכשיו את השטחים אלי.  
ישבתי מולו – היינו חברים – ואמרתי לו: רפול, זה לא התחום שלך. אני פניתי לדרג המדיני. אתה רמטכ"ל. אם שר הביטחון הלך זו אחריות של סגן שר הביטחון, כי זה כפוף לדרג המדיני. אז הוא אמר לי: שגב אם אתה לא תציית לי אני אחנוק אותך. ככה במילים האלה.
באר:  הייתם מנוגדים מבחינת תפיסת העולם לגבי השטחים?
שגב:  התפיסה של רפול הייתה כמו של כהנא – כל שטח צריך לספח.
באר:  אז איך הייתם חברים אישיים?
שגב:  כי זה אף פעם לא עלה… אני חוזר לעזה מגיע לי טלפון מהלשכה, שרפול מגיע מחר. ביקור ראשון. היו לי איזה חמישה אלופי משנה, סגני אלופים, דן שומרון בא, גדעון עזרא, שהיה מפקד השב"כ, בא, היה איזה פורום של 50 איש. והכנתי לו מצגת והוא התיישב. אמרתי לו וולקאם! אמרתי, הממשל הצבאי, יש לו הישגים, שיקום פליטים, הנה חקלאות… אני לא מספיק לגמור 5–7 דקות והוא אומר לי: שב! וליד כל הפורום הוא קם ואמר: תפסיקו לבלבל לי במוח על שיקום פליטים, ועל סיוע וסעד וכל זה, כל הערבים בעזה, ברמאללה ובסכנין הם אותו דבר ואת כולם צריך להרוג.
קמתי ואמרתי לו: הרמטכ"ל אתה אומר דברים שלא בסמכותך ולא באחריותך.
הוא אמר: שב ושתוק!
 הוא רמטכ"ל, ישבתי. והוא אמר מה שאמר והסתלק. בערב הוא צלצל לדן שומרון ואמר לו – דני סיפר לי – תגרש את שגב עוד היום. דן שומרון אומר לו: אני לא מסלק אותו, אני תומך בעמדותיו. ואחר כך היו בין דן שומרון ובינו עימותים, שאתה לא יכול להאמין, ובין היתר רפול שם חוליית האזנה לדן שומרון על הגג של הפיקוד.
באר:  לשם מה?
שגב:  כדי לשמוע את השיחות שלו. את הכול…
שגב:  תראה, אני רוצה שתבין, כשאתה שומע ממני ביקורת על רפול אז אני לא מערער על זה שהוא גדול הלוחמים של צה"ל. אני מקבל את זה. הייתי איתו במלחמות, הייתי איתו באיזה 6 -7 פעולות תגמול – אני אומר לך שהוא אחד מגדולי הלוחמים. אני רק אומר לך, שכמצטבר מהשנים שהייתי איתו, יותר מעשר, הוא אחד השקרנים הכי גדולים במדינה ואחד מגדולי מעלילי העלילות.
באר:  קומבינציה מעניינת…
שגב:  אמרתי את זה בכל פורום. זה לא יפה לדבר על אנשים שמתו, אבל לך אני אומר…
מי זרק את הרימון על הג'יפ?
באר:  רגע, בתקופה הזו, מי מחליף את עזר כשר הביטחון?
שגב:  אף אחד. ציפורי (סגן שר הביטחון) ניסה לתפוס סמכות, ובגין נהיה ממלא מקום.
באר:  ורפול בעצם תיפקד כשר הביטחון בפועל?
שגב:  כן. ויום אחד אני מקבל מכתב שאני מוזמן לשר הביטחון על תקן שאני בוגד – מציע להחזיר את עזה. שתיים, שעשיתי הרבה פעולות של מסירת עזה למקומיים, כלומר מנהל עצמי. שלוש, שלא ביצעתי פקודות. שלושה סעיפים.
אני בא ללשכה של בגין, יושבים ארנס, ציפורי, רפול, דן שומרון ופרויקה פורן (המזכיר הצבאי של רוה"מ). ובגין אומר לי: תא"ל שגב, נכבדי, הרמטכ"ל, גדול לוחמי ישראל, שמימי בר-כוכבא לא היה לנו כמותו, הודיעני שאתה לא מבצע את פקודותיו וגם שאתה הצעת להחזיר את חבל עזה. אני רואה את העניין שלא ביצעת את פקודותיו בחומרה רבה, ואם זה אכן יסתבר כנכון אני אצטרך להדיח אותך. אני שותק. הוא שואל: למה אתה שותק? אני אומר: תראה, הרמטכ"ל יושב כאן. אתה מבקש ממני לדבר על הרמטכ"ל, אני תת אלוף.
ובכן, אני פוקד עליך! אז אמרתי לו: תשמע, הרמטכ"ל נתן לי פקודות בלתי חוקיות, בלתי מוסריות, ולא בתחום אחריותו ואכן לא ביצעתי אותן. והוא אומר: שומו שמים! בוא נתחיל עם עניין הפקודות.
והפקודה המשונה הייתה שרפול צלצל אלי ואמר לי לעצור את כל ה-100 אלף פועלים שיוצאים מעזה. אמרתי לו: רפול, אני לא מבצע את הפקודה הזו כי היא לא בתחום אחריותך. פקודה כזאת אני צריך לקבל משר הביטחון. ואז פרויקה מתפרץ ואומר: אדוני רוה"מ, אתה לא אישרת את הפקודה הזאת.
ואז מגיעים לפקודה השנייה,  זרקו רימון על ג'יפ שנסע בג'בליה. אני הייתי במקום והעסק לא נראה לי. לא נראה לי. ואז הגיע דני מט בשם רפול ואמר לי: תהרוס 13 בתים פה!
 אמרתי לו: דני, עד שאני לא לומד את הנושא הזה אני לא הורס אף בית. תפקידי היה להגן על האוכלוסייה. כל היתר היו זאבים טורפים שהיו צריכים להרוס ולהרוג. אני היחיד שקיבלתי משכורת להגן על האוכלוסייה. אני הבנתי את התפקיד שלי. אחרי זה, כשעשיתי חקירה התברר שאיש מילואים שרצה לקנות ג'יפ חדש אז הוא זרק את הרימון על הג'יפ שלו.
באר:  ג'יפ ריק?
שגב:  כן! אתה מבין? אז פרויקה שוב מתפרץ ואומר: אדוני רוה"מ, אתה לא אישרת להרוס את 13 הבתים.
באר:  זה באמת הגיע לשולחנו של בגין העניין הזה?
שגב:  כן! הוא פנה לבגין ולמרות שבגין לא נתן לו אישור הוא צלצל אלי שאני אבצע.
באר:  הוא העלים ממך שהוא פנה לבגין ובגין סירב?
שגב:  כן! ואז בגין אמר: תת אלוף שגב ביצע את מדיניות הממשלה ברוחה ובלשונה. בעניין הפקודות.
אז היה רגע קשה מאד, כשהוא אמר לי: תסלח לי, שגב, אני לא יכול למצות את כל הדיון היום – הוא היה חולה אז. נמשיך את זה…. אחרי שבועיים הוא קרא לי שוב ושמע את כל הטענות שלי, על מנהל עצמי, ושפיטרתי את כל הישראלים והכנסתי מקומיים, ואמר: אני לא יודע מה אתם רוצים, זה בדיוק מה שאני התכוונתי במילה אוטונומיה.
ואז הגיע הקטע האחרון, שאני הצעתי להחזיר את חבל עזה. ואז בגין אמר לי:
תא"ל שגב נכבדי, חבל עזה הוא חבל מחבלי ארץ ישראל. בשום אופן לא נחזיר אותו. לצערי אני לא יכול לספח אותו בימי חיי אך בעתיד הוא יסופח גם יסופח. הייתה לך זכות לכתוב את זה פעם אחת, אבל יותר אל תעלה את זה על דל שפתותיך!
 זה היה ברור, הדרג המדיני אומר לי: נגמר העסק!
אני יוצא, בגין בקושי הלך, הוא קם ואומר לי ליד הדלת: שגב, אני אשמור עליך. כי הוא הבין מה יקרה. ואני אומר לך, הוא שמר עלי בצורה שאתה לא יכול להאמין, בימים שהוא נתן לרפול את הכול כי הוא ראה ברפול גיבור אגדתי.
האוסף הארכיאולוגי, המאהבת ושוד הפטריארך
ואז בא השלב השני. פתאום אני רואה חוליה של מצ"ח שבאה לעזה לבדוק את קרן המפקד.
באר:  מה הייתה המטרה, לחפש אותך?
שגב:  לחפש אותי! זה היה חיפוש אחד, אח"כ – מאהבת, אח"כ – פתאום אוסף ארכיאולוגי, הגיעו אלי קציני מצ"ח הביתה…
באר:  רגע, זה הכול עבודה של רפול? הוא חבר שלך?
שגב:  נגמרה החברות. אני הפכתי לבוגד בעיניו. זה שהוא שקרן ומעליל עלילות אני לא לוקח את זה מהמודל שלי. אני אתן לך את זה על 10 מודלים;  על דן שומרון על מתן (וילנאי), על אהוד ברק, על מי שאתה רוצה. רפול ראה בנו, שהוא האדמו"ר ואנחנו החסידים. ואם מישהו ניסה ללכת לדרך עצמאית או למחשבה עצמאית הוא קצץ אותו.
ואז, יום אחד, חודש אחרי זה בערך, מצלצל אלי פרויקה: ראש הממשלה מבקש שתבוא בשמונה בבוקר. בגין אומר לי: תא"ל שגב נכבדי, שמרתי עליך מכל משמר, אבל היום אני חייב להדיח אותך. אני צוחק ושואל אותו מה קרה? הוא אומר: הרמטכ"ל היה אצלי אתמול, עם דני מט, ושניהם הודיעו לי כי אתה והחבר שלך מהמוסד שדדתם את הפטריארך הארמני.
באר:  זה אומר פרויקה או בגין?
שגב: בגין! אתה מבין, תא"ל בצבא יושב מול ראש ממשלת ישראל, שאומר לי שאני שדדתי את הפטריארך הארמני…
באר:  ואיך הם הגיעו לזה? מה לך ולפטריאך?
שגב: חכה ותשמע. ואז אני אומר לו: אדוני ראש הממשלה, כמה אתה רוצה לקרן ליבי כדי לסגור את העניין?
אז הוא אומר לי: שגב, אני מדבר איתך על עניין כזה רציני ואתה מתלוצץ?
אמרתי לו, תשמע, אני עשר שנים לא ראיתי את הפטריארך הארמני. זה בדיוק תרגיל רפולי אמיתי. הוא ניסה שאתה תדיח אותי – לא הדחת אותי. הוא שלח לי חוקרים מכל הכיוונים ואז הוא עובר לשיטת העלילה.
כמובן שחקרו, אני לא פגשתי את הפטריארך הארמני. זה היה סוג מהעלילות של רפול. לדן שומרון הוא הדביק שהוא הומו, למישהו אחר הוא עשה עלילה אחרת, לי הוא עשה את העלילה הזאת.
לתומי חשבתי שהעניין נגמר אחרי שהייתי אצל רוה"מ. עובר חודש, וזה הדבר הכי מכעיס שקרה לי בחיי,  מגיע אלי הביתה ביום שישי בערב זאב שיף (הפרשן הצבאי של "הארץ"). מעולם לא הדלפתי לו, מעולם לא היינו חברים, הכרנו אחד את השני, בכבוד הדדי. דופק בדלת ואומר לי: תשמע שגב, עיתון הארץ עומד לפרסם מחר בכותרת ראשית שאתה והחבר שלך מהמוסד שדדתם את הפטריארך הארמני.
אני מסתכל עליו ואמר לו שהעניין הזה כבר לובן. אין לזה שום רגליים. ציפורי היה בפגישה, תשאל את ציפורי. והוא צלצל מהבית לציפורי וציפורי אמר לו: מי אמר לך את זה, רפול? תדע לך שזאת עלילת דם, אל תפרסם את זה!
זאת הייתה נקודת מפנה של חיי. עיתונאי שמת לקבל סקופ בא אלי הביתה לאמת אותו. הרמטכ"ל שאני הלכתי איתו למלחמות ולפעולות תגמול מעליל עלילה, בגלל שאני חשבתי אחרת ממנו. ואז החלטתי שמהיום הזה עד אחרית הימים אני לא מדבר עם רפול. אם הוא היה מסוגל להגיע לשפל כזה. וכך היה…
 כשסיימתי את התפקיד בעזה רפול קרא לי והראה לי את המינוי שלי, שהוא רצה למנות אותי כראש אג"ת (אגף תכנון), קרע אותו ואמר לי: אני מבקש שתסתלק לי מהעיניים, אתה משפיע לרעה על קציני צה"ל. אני שולח אותך לאוניברסיטת קולומביה. צא לי מהעיניים! בדרך הוא עוד לקח אותי לאריק שרון, עכשיו הוא כבר שר הביטחון, ואומר לו: שגב, הבוגד שגדל אצלנו בצנחנים מחזיר את עזה!
באר:  וכל העליהום עליך זה בגלל המסמך "עזה בשנת 2000"?
שגב:  בוודאי!
אפילוג
למעלה מעשרים שנה לאחר האירועים המתוארים, נסגר מעגל. רפול שלח את סגנו לשעבר פיחוטקה לשגב כדי לגשש אפשרות לפיוס. פיחוטקה הציע שרפול יתנצל בפני שגב שיקבל מצדו את ההתנצלות ויסלח לו, ובכך תגיע הפרשה לכלל סיום. שגב הסכים לקבל את ההתנצלות. רפול הגיע לביתו להתנצל והם קבעו להיפגש לאחר מכן עם בנות זוגן לארוחה משותפת. פגישה זו לא יצאה מעולם אל הפועל. יום לפני המועד המתוכנן למפגש הפיוס טבע רפול בנמל אשדוד.
משהתמנה מישה ארנס לתפקיד שר הביטחון בשנת 1983, הוא הציע לשגב לקבל את תפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים ולהעלות אותו לדרגת אלוף. שגב ביקש לברר איתו איזו מדיניות יהיה עליו לבצע. ארנס ענה לו: "תחייך ותספח". שגב דחה את ההצעה  והשתחרר מצה"ל.
למרבה האירוניה, היה זה אריק שרון, שהיה קרוב לרפול בהשקפתו ביחס לרצועה וביחס לערבים בכלל – שיותר מ-20 שנה אחרי שתכניתו של שגב נגנזה, ולאחר שגמלה ההכרה בדעת הקהל כי המחיר שמשלמת ישראל על המשך החזקת הרצועה, גבוה מדי – הביא לפינויה במסגרת תכנית ההתנתקות. ההמלצות של המושל שגב בתכנית "עזה 2000", התממשו מאוחר מדי, באופן חלקי וחד-צדדי ב-2005, אך בעיות היסוד הכרוכות בקשר הגורדי בין ישראל לחבל הארץ הנפיץ הזה לא טופלו עד היום. השליטה הישירה על הרצועה התחלפה בסגר מתהדק, שנכנס לעשור השני שלו, בלי להביא לתוצאות המקוות.
ישראל יצאה אך נשארה לשלוט על מבואותיה של הרצועה ביבשה, בים ובאוויר. נראה כי מעט מדי השתנה בתפי
סת הדרג המדיני בישראל את רצועת עזה מאז. כך למשל, קובע דו"ח מבקר המדינה בנושא מבצע "צוק איתן", כיצד ב-16 החודשים שקדמו למלחמה לא התקיים בקבינט כל דיון מדיני משמעותי על רצועת עזה. ראש הממשלה ושרי הקבינט המדיני-ביטחוני לא בדקו בשנה שקדמה למלחמה את האפשרות לבצע צעדים מדיניים מול עזה, בניסיון להביא לבלימת ההסלמה. המבקר מצטט בדו"ח דברים שאמר שר הביטחון יעלון יומיים אחרי פרוץ המלחמה, ולפיהם ייתכן שניתן היה למנוע את המלחמה אם ישראל היתה נותנת מענה למצוקה ההומניטארית ברצועה מבעוד מועד.
הממשלה, כמו הממשלות שקדמו לה, לא קבעה מהם היעדים האסטרטגיים של ישראל ברצועה והשאירה את הטיפול בה, כמו תמיד, לאנשי הצבא. אין להתפלא, אם כך, כי גם אחרי שישראל עזבה לכאורה את הרצועה, עזה מסרבת לעזוב את ישראל. גם היום ההנהגה מסרבת להקשיב לאזהרות המומחים והר הגעש העזתי צובר את המסה הקריטית לקראת התפוצצות, שכולנו נרגיש בה. נרגיש ועוד איך…  
לקריאה נוספת:
האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם/ פרות קדושות ב"הארץ", 15.3.2018
לצפייה נוספת:
יצחק שגב, האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה. וידאו, חלק א' 
להאזנה דרך האתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2018/03/עזהז-1.mp3הורדת הפרק
למחשב
הפוסט [פרות קדושות] פרק 28. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ז': האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

[פרות קדושות] פרק 27. קיצור תולדות הקונספירציה – פאליווד או ישראבלוף?

מעהד תמימי למוחמד א־דורה:
המושג פאליווד (Pallywood), מורכב מצירוף המילים "פלסטינים" ו"הוליווד", כדי לתאר הטיות פוליטיות בתקשורת, עיוות עובדות, ופעולות ביום וזיוף, הנעשות על ידי פלסטינים במסגרת מלחמתם התעמולתית בישראל.
בפרק זה נציג כמה מקרים בולטים לשימוש שעושים מסבירנים ישראלים בטענת ה"פאליווד" כדי להגן על הדימוי הישראלי בכל מחיר. גם על חשבון האמת.
נציג כאן כיצד השימוש בתיאוריות קשר על מופעי ביום וזיוף מתוכננים, כביכול, של הפלסטינים, עושה שירות רע במיוחד למאבק בתיאוריות קשר אנטישמיות, בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון.
וגם נבדוק מה בכלל מניע אנשים נורמטיביים, בארץ ובעולם, להפיץ ולהאמין בתיאוריות קשר, משוללות הגיון?
בהמשך הפרק, ראיון עם העיתונאי הצרפתי שרל אנדרלין, שיספר על מה שקרה באמת מאחורי הסרטון בן כמה השניות ששידר על הילד מוחמד א–דורה המפוחד, ואביו הנואש, כשהם מנסים למצוא מחסה מאש תופת שנורית לעברם בצומת נצרים. למחרת השידור פרצה האינתיפאדה השנייה ותמונת הילד ואביו, הפכה לאייקון ולדימוי מכונן תודעה בארץ, בשטחים ובעולם כולו ועוררה את תעשיית תאוריות הקשר.
האזינו/קראו, שפטו ושתפו!
להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול להאזנה (מומלץ):
תמונה ראשית: בחירות לכנסת, הסתדרות הציונים הכלליים, הארכיון-הציוני המרכזי
לקריאת התמלול המלא של פרק 27: 
קיצור תולדות הקונספירציה – פאליווד או ישראבלוף?
מעהד תמימי לאחמד א־דורה
5 בפברואר 2018
מאת:  יזהר באר
שאלה: מה משותף לעהד תמימי, שנאשמת כי סטרה לקצין צה"ל בכפר נבי־סאלח, לפרשת הרופא העזתי, עז א־דין אבו אל־עיש, שאיבד את 3 בנותיו בהפגזה של טנק צה"לי במבצע "עופרת יצוקה", ולהריגתם של שני תלמידי בית ספר בביתוניא, במאי 2014?
תשובה אפשרית אחת (ולא יחידה): בשלושת המקרים המתועדים הללו השקיעו דוברים ישראליים מאמץ גדול בהכחשת העובדות, בטשטוש הקונטקסט ובשלילת אחריות ישראלית, והאשימו את הצד האחר, הפלסטיני, בזיוף, בשקרים, בביום מתוחכם וביצירת מצגי שווא פאליוודיים. בשלושת המקרים הללו – איך אפשר להגיד את זה בעדינות – המסבירנים שלנו פשוט שיקרו, ויצרו תודעה עובדתית כוזבת. בעידן הפייק ניוז והאמיתות האלטרנטיביות צריבת התודעה לעתים חשובה יותר מהאמת העובדתית.
ואם נכניס את שלושת המקרים הללו לחדר אחד נמצא בו פיל גדול, אם לא ממותה; נגלה שם פרשה מכוננת אחת, שאחריה הכל השתנה – את פרשת הילד מוחמד א־דורה, שנורה למוות בצומת נצרים בדצמבר 2000 – פרשה שהולידה גם את המושג "פאליווד" – פרשה שרישומה ממשיך להשפיע על השיח הציבורי הנוגע למתרחש בשטחים, באופן עמוק יותר ממה שרובנו יודעים.
תזכורת קצרה:
פרשת תמימי 2017 – עהד תמימי וחבריה מהכפר נבי־סאלח, מפגינים כל שבוע נגד תפיסת אדמותיהם ומסירתן להתנחלות נווה צוף הסמוכה. בתקופה שקדמה לתיעוד הסטירה המתוקשרת שהעניקה לקצין צה"ל, קרו כמה דברים לבני משפחתה: מוסטפא תמימי, בן דודה של עהד, נורה בראשו למוות על ידי חייל מחטיבת כפיר ב– 2012. שנה אחר כך נהרג קרוב משפחה אחר, רושדי תמימי, כאשר הפגין בכפר וחייל מילואים ירה בו למרות שהיה לא חמוש. כמה שעות לפני האירוע שבו עאד תועדה סוטרת לקצין צה"ל – בן דוד אחר שלה, מוחמד תמימי, נורה בראשו ע"י חייל צה”ל. איש מהחיילים שירו לא הועמד עד היום לדין, אבל עהד תמימי נעצרה בשל אותה סטירה מתועדת עד לתום ההליכים, בשל הלחץ הציבורי ובגלל החשש כי הנערה הבלונדינית הזועמת, תהפוך לאייקון עולמי, שיזיק להסברה הישראלית. כמו בפרשת א־דורה.
ההתבטאות הבוטה והמוזרה ביותר בפרשה של דובר ישראלי רשמי, והמעניינת, כפי שנראה בהמשך, שייכת ללא ספק לסגן השר ושגרירנו לשעבר בארה"ב, חה"כ מייקל אורן, שהעלה לאחרונה חשד שמשפחת תמימי בכלל אינה אמיתית. היא זיוף.
עהד תמימי – קיימת כבר ב-2012. צילום: אימאג' בנק ואי-אף-פיפרשת עז אדין אבו אלעיש 2009 – הרופא הסימפטי ודובר העברית מעזה ריגש מאות אלפי ישראלים, שפגשו בו כשפרץ לסלון ביתם, דרך הטלוויזיה, לאחר ששני פגזי טנק שנורו לחלון ביתו הרגו בשוגג שלוש מבנותיו. יש הטוענים כי האירוע הטרגי, ששודר באופן חי בערוץ 10, ב-16 בינואר 2009, באמצעות הכתב שלומי אלדר, קיצר את מבצע "עופרת יצוקה" ודחף לסיומו. מי שעקב מקרוב אחרי הפרשה ואחרי סיקורה התקשורתי יכול היה להבחין איך בהדרגה הולכת ונרקמת מעין תיאורית קשר, שמנסה להסיר מעל ישראל את האחריות לירי על הבית, בין השאר באמצעות פרסומים מטעים בכלי התקשורת על רסיסים שנמצאו, כביכול, בגופה של אחת הנערות ושאינן של נשק צה"לי. אי אפשר היה שלא לזהות את טביעת ידם הגסה של "גורמי ההסברה”. הנה אחד מהם – בידיעה מיום 19 בינואר 2009, שכותרתה "נבדק: האם בנות הרופא נהרגו מגראד", אומר הכתב, רונן ברגמן, בהסתמך על שיחה עם מקור צבאי, כי זה אישר בפניו שהמוטיבציה ל"בדיקה" של הרסיסים, כביכול, שנמצאו או שלא, קשורה ללקח מפרשת מותו של הילד מוחמד א־דורה, שהפך לסמל להתנהגות ברוטאלית של ישראל כלפי הפלסטינים.
ידיעות אחרונות, 19.1.2009מעריב, 5.2.2009כחודש לאחר התקרית, אחרי שגורם ניטרלי (פרופ' רפי ולדן), אסף רסיסים מהבית שנפגע, נאלץ צה"ל לאשר, שאכן היה אלה פגזים של טנק ישראלי שפגעו בבית הרופא.
אבל הקרב על התודעה בפרשת הרופא לא הסתיים וגם היום הוא ממשיך, למשל, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שם מתנהלת תביעתו האזרחית של הרופא נגד מדינת ישראל. גם עתה, לאחר שצה"ל כבר הודה בירי הפגזים, המדינה מתנערת מאחריותה הפלילית, וטוענת שאין הוכחה שאת עיקר הנזק גרמו דווקא הפגזים הצה"ליים, וכי יתכן שהפגיעה נגרמה דווקא מנשק של החמאס.
פרשת ביתוניא 2014 – באירוע שהתרחש ב-15 במאי 2014, נורו למוות שני נערים פלסטינים, מוחמד אבו טאהר ונדים נווארה, בעיירה ביתוניא, ליד כלא עופר, סמוך למקום בו התקיימה הפגנה לרגל יום הנכבה. דובר צה"ל הכחיש כי נורתה אש חיה בהסתמך על תחקיר מדוקדק שערך מח"ט בנימין. אלא שמצלמות האבטחה מהחנויות באזור סיפרו סיפור אחר. תחקיר "בצלם", חוות דעת רפואיות, עדויות ראיה והתיעוד המצולם שללו את גרסת הצבא. עלה מהם, בבירור, כי כדורים חיים פגעו מאחור בפלג הגוף העליון של הנערים כשהלכו לתומם ולא סיכנו איש. התיעוד המצולם עורר סערה גדולה בישראל ובעולם.
העובדה שהיו עדויות מצולמות, והחשש כי הפרשה תהפוך לאירוע אייקוני מכונן, עוררו את מנגנוני הטשטוש המוכרים. "הסרטון המדובר ערוך בצורה מגמתית", טען דובר צה"ל, לאחר שנחשפו הצילומים. גם אחרי שפורסמו עדויות מצולמות נוספות ב-CNN שהציגו את אחד חיילים יורה בנערים, שהלכו לתומם, המשיכו דוברים רשמיים, עיתונאים וכלי תקשורת ישראלים, להכחיש את העובדות ואף הרחיקו לכת כשהסתמכו על חסידי תיאוריות קשר מפרשת א־דורה, כמו ד"ר יהודה דוד, שטען לזיוף העדויות המצולמות במקרה זה, בדיוק כפי שטען בפרשת א־דורה. למרבה הצער, גם שר הביטחון דאז, משה (בוגי) יעלון, הצטרף לחגיגה והטיל ספק בתיעוד המצולם. יעלון חזר על הטענה שהפלסטינים, שוב, כהרגלם, הפיצו סרטון תעמולה מפוברק, בסגנון פאליווד, ברומזו אף הוא לפרשת הילד מוחמד א־דורה. מי עוד הצטרף לתיאוריית הקשר המביכה? לא טעיתם; מיודענו, השגריר לשעבר בארה"ב, מייקל אורן, שניסה לטעון ב-CNN כי יתכן שהנערים כלל לא נהרגו.
שישה חודשים אחרי פרסום סרטון הווידאו המתעד את הרג שני הנערים בביתוניא נעצר לוחם מג"ב בחשד להריגת השניים באש חיה. במקביל נחקר מפקדו של החייל בחשד שידע כי נורתה אש חיה אך לא דיווח. אחרי ניסיונות טיוח בכל הדרגים נאלצה לבסוף הפרקליטות להגיש כתב אישום נגד המג"בניק באשמת "גרימת מוות ברשלנות", לאחר שהסדר טיעון קבע כי כדור חי "השתרבב" בטעות למחסניתו, והוא שגרם למותו של אחד הנערים.
נחזור לפרשה האחרונה והטרייה – פרשת הנערה עהד תמימי. כבר לפני שנתיים כונסה ועדת משנה חסויה של ועדת החוץ והביטחון לדון במה עושים, מול הילדה המתבגרת והחוצפנית, שנוהגת להתייצב מול חיילי צה"ל שנכנסים לכפרה ואשר בזכות כך, הפכה למין אייקון פלסטיני בעולם ולסמל של מאבק דויד בגוליית. ההחלטה היתה לחפש חומר הסברתי מרשיע על משפחת תמימי, חומר שכנראה לא ממש נמצא. אז מה עושים מול המציאות הקשה? מנסים להמציא מציאות אלטרנטיבית. לא במקרה, לאחר פרשת הסטירה, יזם סגן השר חה"כ מייקל אורן דיון מיוחד בכנסת בניסיון לברר אם מדובר במשפחה "לא אמיתית שהורכבה באופן מיוחד עבור הפרופגנדה הפלסטינית."
סגן השר אורן, הסביר לעיתונאים כי הילדים נבחרו על פי חזותם: "אירופאים, מנומשים, ג'ינג'ים. לבושים בלבוש אמריקאי ועם כובעי בייסבול הפוכים. היה קמפיין שלם עם גופיות ועליהן תמונות הילדים וגם פוסטרים – מה שמעורר את החשד שמדובר בקמפיין מבוים היטב, שהעלה אצלנו את סוגיית האמינות של המשפחה ואם היא באמת 'משפחה אמיתית' או שהיא מגייסת ילדים פלסטינים תמורת תשלום להציג בנוסח Pallywood – תעשיית וידיאו פלסטינית שנועדה לצורכי תעמולה".
אפשר להסתפק ולהגיד שמדובר בתזה מטורללת, סטייל תיאוריות הקונספירציה שמטילות ספק בנחיתה על הירח ומאשימות את המוסד בריסוק מגדלי התאומים. "איך יכול להיות שאוויל כזה הגיע להיות השגריר שלכם בארה"ב?"  השתומם באסם תמימי, אביה של הנערה, והוסיף, ש"אם זו האליטה שלכם, לא ברור איך אתם מנצחים אותנו".
(הנה עדכון מ-27.2.2018:  מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף פולי מרדכי, פרסם טענה, לפיה בן דודה של עהד תמימי, שנפגע קשה בראשו לפני התקרית  שבה נראית בת דודתו סוטרת לקצין צה"ל, בכלל לא נורה בראשו, אלא  נפגע מכידון של אופניים.תיאוריית הקונספירציה קיבלה חיזוק מוסדי נוסף).
בתחבולות תעצב לך תודעה
אבל זה לא כל כך פשוט; מייקל אורן הוא אולי אוויל, אבל גישתו אפקטיבית מבחינתם של קהלים רחבים. אורן מכהן כיום כ"אחראי על הדיפלומטיה" במשרד ראש הממשלה וזהו, בין השאר, תפקיד המחלקה עליה הוא מופקד – לזרוע ענני חשד על זיוף ועל ביום, מצד הפלסטינים, במקרים בעלי פוטנציאל מכונן תודעה, שעלולים לגרום נזק תדמיתי לישראל. קוראים לזה בפשטות: יצירת תיאוריות קשר. יש מאין. מבחינה אחת, לפחות, תמיד תהיה ידם של בעלי תיאוריות הקשר על העליונה. בעוד שעובדות צריך להוכיח הרי מבחינתם של הקונספירטיביים, מספיק לזרוק לחלל האוויר תמהיל של ספקות, חשדות ושמועות כדי לערער את אחיזתן של העובדות המבוססות בתודעה הציבורית. כמו שאומר הפתגם הערבי; זרוק את הטיט על הקיר – אם לא יידבק, לבטח ישאיר סימן.
בסוף שנות ה-60, כשהייתי ילד, האזנו לקול הרע"ם מקהיר וגיחכנו על השקרים הגסים והמגושמים של הערבים. כשרצינו לדעת את האמת האזנו להודעות דובר צה"ל. מאז זרמו הרבה מים בנילוס, וגם בירקון, ודוברים ישראלים רשמיים מתועדים שוב ושוב באי אמירת אמת וביצירת תודעה עובדתית כוזבת. בפרק זה ננסה להבין למה ואיך זה קורה, שדוברינו הרשמיים מזייפים בלי הפסקה.
במחצית הראשונה של המאה העשרים הוכרעו המלחמות בד"כ בכוחם של המטוס, הטנק, הפצצה והלוחמים החמושים ובאמצעות כיבוש של שטח. בעידן שלנו המלחמות נראות אחרת והן מוכרעות במידה רבה, באמצעות הדימויים שמוצגים על ידי התקשורת והמצלמה. לדוגמא, אין כמעט מי שיוכל להגיד בודאות אם מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, הסתיימה בניצחון ישראלי. אבל אפשר להזכיר, כי ב-24 השעות האחרונות של המלחמה, לאחר שכבר הוסכם על הפסקת אש, פתח צה"ל במבצע נרחב, בין השאר במטרה להשיג את מה שנקרא "תמונת ניצחון". המבצע האחרון הזה של המלחמה, שעלה בחייהם של 35 חיילי צה"ל, מדגים את ההבנה שתוצאות קונפליקט צבאי ולאומי נקבעים על ידי התודעה, הסמלים והדימויים, לא פחות מאשר על פי מספר הטנקים והמטוסים שהושמדו או לפי גודל השטח שנכבש או ממספר האבידות של הצד השני. ההבנה הזאת, שהתרחבה גם אל הניהול השוטף של הסכסוך, הולידה אסטרטגיה חדשה לניצחון במלחמות תודעתיות. אפשר לכנות אותה "בתחבולות תעצב לך תודעה", או בפשטות: ישראבלוף!
הטענה הזאת, שמעוררת, באופן טבעי, אי נוחות, מחייבת אותנו לחזור אל הפרשיה, שזעזעה את אמות הסיפים והשפיעה באופן בולט על כל השגעת הזאת; פרשת הילד מוחמד א־דורה, שנקלע עם אביו לחילופי אש בצומת נצרים בעזה, בראשית האינתיפאדה השנייה, ומת בזרועותיו לנוכח מצלמת הטלוויזיה הצרפתית ולעיני מיליוני צופים נדהמים בכל העולם. התמונות הללו נצרבו בתודעה הציבורית והפכו את הילד לאייקון לאומי בעיני הפלסטינים ותומכיהם או למוצג פאליוודי מזויף בעיני ישראלים ויהודים רבים בעולם.
מוחמד א-דורה ואביו, תחת אש בצומת נצרים. צילום מסך: הטלוויזיה הצרפתית פראנס 2המהדורה המצרית של הפרוטוקולים של זקני ציון, 1976פאבל קרושוואן, המפרסם הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציוןפאליווד (Pallywood), מורכב מצירוף המילים "פלסטינים" ו"הוליווד". המונח משמש גורמים פרו–ישראלים כדי לתאר הטיות פוליטיות בתקשורת, עיוות עובדות, ופעולות ביום וזיוף, הנעשות על ידי פלסטינים במסגרת מלחמתם התעמולתית בישראל במטרה ליצור תדמית שלילית, לה ולחיילי צה"ל. את המושג טבע ב-2005 פרופסור ריצ'רד לנדס, ממאוניברסיטת פרינסטון בסרט אינטרנט בן 18 דקות בשם: "על פי מקורות פלסטיניים", שמתמקד בפרשת הילד מוחמד א־דורה.
מאז נטמע המונח בעולם המושגים של המסבירים הלאומיים שלנו ושל מסבירים מטעם עצמם בימין הישראלי ובחו"ל ורעיון הפאליווד הפך למעין עובדה קיימת בשיח הציבורי.
עניין זה, שבא ליד ביטוי בשלוש הפרשיות שפתחנו איתן, צריך להדיר שינה מעיניו של כל פטריוט ישראלי, שהאמת באמת חשובה לו.
עם השנים עוסקות ממשלות ישראל יותר ויותר בטיפול בתדמית הישראלית מאשר בבחינת המדיניות הישראלית. בחיפוש הצדקה במקום בחיפוש אמת. ביולי 2007, שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה ושנתיים אחרי פרסום הסרט של ריצ'רד לנדס, קיבלה ממשלת ישראל החלטה על הקמת מערך הסברה לאומי, שיהיה כפוף למשרד ראש הממשלה ותפקידו לקבוע ולתאם את מסרי העל של מדינת ישראל. מאז מבצע "עמוד ענן" ב-2012 מפעיל מטה ההסברה הלאומי מערך שלם של אזרחים ישראלים בארץ ובחו"ל, המסייעים בהפצת תמונות, סרטונים וחומרי הסברה ישראליים בכלי התקשורת המסורתיים וברשתות החברתיות וכן הוא מפעיל מוקד תקשורת בו מתנדבים למעלה מ-25 אלף איש שהוכשרו להלחם על התודעה בכל האמצעים המוכרים ע"י פסיכולוגית ההמונים.
כל פעילויות ההסברה/תעמולה נערכות מאחורי הקלעים ובמעטה סודיות רחב. העובדה הכמעט יחידה החשופה לעין הציבור היא כי בראש מטה ההסברה הלאומי עומד, מאז הקמתו, פקיד ממשלתי בשם ירדן ותיקאי.בממשלת נתניהו הנוכחית מונה השר לביטחון פנים, גלעד ארדן לאחראי על המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה. לרשותו עומד תקציב עתק של עשרות מיליונים, באמצעותו הוא בין השאר מממן תוכניות של הכשרת מסבירנים, רוכש כתבות בכלי תקשורת בישראל, ומפעיל קמפיין עולמי נגד תנועת ה BDS. פעילויות אלה אינן חשופות לעין הציבור וארדן אף מקדם בחודשים האחרונים יוזמה שתחריג את פעילות משרדו מחוק חופש המידע. עיתון "הארץ" חשף כי ארדן מתכנן גם להקים מאגר מידע על אזרחים ישראלים התומכים בתנועת החרם על ישראל. עובדה נוספת המלמדת עד כמה הסברה לאומית ואידיאולוגיה ימנית הולכים היום ביחד היא תחומי ההשקעות של משרד ההסברה, המוגדרים, בין השאר, כהוצאת משלחות לאזורים "מאותגרי דה–לגיטימציה" בישראל, שיתוף פעולה עם עמותת "אש התורה", הדתית ימנית, והבאת משלחות מחו"ל לביקורים בהתנחלויות בשומרון. מטרת עבודת המשרד, כפי שאמרה המנכ"לית שלו, סימה ואקנין–גיל, לשעבר הצנזורית הראשית, היא לא פחות מניצחון במערכה על התודעה. או בלשונה "ניצחון במערכה" יושג כאשר הנרטיב בעולם "לא יהיה ישראל שווה אפרטהייד."
אבל האם ניצחון במערכה התודעתית יכול להיות מבודד מהפרובלמטיקה האמיתית של הקונפליקט ובשאלות כמו הכיבוש וההתנחלויות והאם הוא מכשיר את השימוש בכל האמצעים? ומתי נחצים הגבולות וגולשים לפגיעה באזרחי המדינה עצמם?
צריך ללמוד מהמאסטרים
בתקופת הבחירות בארה"ב שגשגה תעשיה שלמה של תיאוריות קשר ופייק ניוז. בתיאוריית הקונספירציה על אודות רשת פדופיליה שניהלה הילרי קלינטון מאמינים עד היום רבים. השקרים הוויראליים שהופיעו ברשתות החברתיות ובתחנות רדיו מקומיות סייעו לטראמפ להיבחר. לא במקרה אמר סטיב בנון, מנכ"ל הקמפיין שלו, בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל", שהוא שואב השראה מלני ריפנשטאל, במאית הבית של היטלר, והוסיף ש"צריך ללמוד מהמאסטרים של העבר איך להעביר רעיונות".
היה זה הרמטכ"ל לשעבר, משה בוגי יעלון, שטבע לראשונה אצלנו את המונח "צריבת התודעה", כשקבע שהמדיניות הרצויה לטיפול בפלסטינים היא ללמד אותם שהאלימות אינה משתלמת. במשך השנים התרחב המושג וכלל בתוכו את המערכה הכוללת על התודעה בהקשר לסכסוך הישראלי–פלסטיני. ככל שזה ישמע מוזר, אחד האמצעים שבהם משתמשים המסבירנים הישראלים במערכה לצריבת התודעה הוא השימוש בתיאוריות קשר, כפי שעושים זאת, בצורה גולמנית משהו, סגן השר מייקל אורן בפרשת תמימי ושר הביטחון יעלון ואחרים בפרשת ביתוניא ובפרשת מוחמד א־דורה.
Voodoo Histories
יש לתיאוריות קשר כוח רב בקרב על התודעה. תיאוריות כאלה מייחסות, בדרך כלל, לקבוצות ולארגונים מסוימים יכולת־על וכוח עצום, שמקנה להם גם יכולת ראייה מתוחכמת אל העתיד. אפשר לכנות זאת; אומניפוטנטיות.
פוסטר מפריס, 1968. על דרכי ההשפעה על דעת הקהל"אוֹמְנִיפּוֹטֶנְטִיּוּת" הוא מונח לטיני שמשמעותו "יכולת–כול". זוהי תכונה של מי שיש לו כוח אבסולוטי, בלתי נדלה וללא גבולות, כוח אלוהי.
תיאוריות הקשר מייחסות יכולת אומניפוטנטית לגופים ולארגונים, כמו, המוסד, ואפילו לקבוצות לאומיות ואתניות, כמו ישראל והעם היהודי. כך הם למשל "הפרוטוקולים של זקני ציון", הזיוף הרוסי מסוף המאה ה-19, על קשר יהודי להשתלט על העולם. זוהי אולי תיאוריית הקשר המפורסמת והאפקטיבית ביותר שנוצרה אי פעם, והיא עדיין חיה ומופיעה גם במאה ה-21.
השילוב בין האמונה ביכולות העל של המוסד הישראלי לבין הפרוטוקולים של זקני ציון, מובילים ליצירת עלילות אנטישמיות או אנטי–ישראליות, כמו לדוגמא, עלילת לאן נעלמו 4,000 הישראלים והיהודים מבנייני התאומים בניו יורק – הטענה, שהמוסד הזהיר יהודים וישראלים שלא להגיע לעבודה במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001.
נדמה, כי השימוש שעושים גורמים ישראליים ממסדיים, פוליטיקאים וארגונים לא ממשלתיים, בתיאוריות קשר על פאליווד פלסטיני, כל יכול, שמפיק, כביכול, הפקות ענק, ומופעי ביום מתוכננים היטב, עושה שירות רע במיוחד למאמץ לחשיפת הפרוטוקולים של זקני ציון כהמצאה אנטישמית, מהסיבה הפשוטה – מדובר בשימוש באותם כלים בדיוק.
מה מניע אנשים להפיץ תיאוריות קשר, משוללות הגיון? דיוויד ארונוביץ', בעל טור בכיר בטיימס, חקר סוגיה זו במשך 6 שנים וכתב על כך ספר בשם Voodoo Histories.
לטענתו בין יצרני התיאוריות ישנם כאלו שעושים זאת ממניעים פוליטיים, ויש כאלו שעושים זאת ממצוקה רגשית ותפיסתית.
סופה של האמת לנצח?מתוך עיסוק רב שנים שלי בסוגיה, אין לי ספק לגבי הצורך של אנשים רבים להאמין בפרשנות אלטרנטיבית על יד מכוונת, רבת כוח, כדי להרגיע מחשבות ותחושות בלתי נסבלות. ישראלים רבים מתקשים להתמודד עם מראה של ילד שנורה בזרועות אביו או עם המחשבה שהיה זה פגז ישראלי שהרג את שלושת בנותיו של הרופא הסימפטי מעזה, או שהיה זה ישראלי, כמותם, שירה בתלמיד בית ספר פלסטיני, שהלך לתומו, או בגבו של ראש הממשלה. הסברים אלטרנטיביים, שמרחיקים את האחריות מהאני הקולקטיבי עשויים בהחלט להרגיע מחשבות טורדניות ותחושות לא נסבלות. במצב כזה גם ההסברים המגוחכים ביותר עשוים ליפול על אוזן קשבת.
קושי עובדתי לא מונע מתיאוריות קונספירציה לצמוח. להפך. אלה, מטבען, מבוססות תמיד על אותו שימוש בגרעין עובדתי שאליו נוספות השערות, ממצאים אנקדוטליים, וצירופי מקרים, בד”כ עם כשל לוגי סמוי. ההיגיון הפשטני שלהן מהווה בסיס לחלק גדול מהאמונות הטפלות ומהחשיבה הכישופית, אבל אולי דווקא בגלל זה יש להן תמיד קהל נלהב.
מובילי התיאוריה מסבירים כי היעדר ממצאים עובדתיים, שיתמכו בגרסתם נובע מהסתרתם. זהו כשל לוגי, שבו אי הוכחת ההשערה המקורית מוסבר בקיומו של גורם בעל עצמה המסתיר את ההוכחות. דוגמה טיפוסית לטיעון כזה עשויה להיות הטענה שרבין נרצח בידי השב"כ, אך לא ניתן להוכיח זאת, כיוון שהשב"כ הוא ארגון רב כוח שמצליח להסתיר את העובדות.
אז מה קרה באמת למוחמד א־דורה בצומת נצרים?
כזכור, ב-30 בספטמבר 2000 שידרה הטלוויזיה הצרפתית "פרנס 2" ובעקבותיה כל כלי התקשורת בעולם, סרטון בן כמה שניות על הילד מפוחד ואביו הנואש כשהם כשהם מנסים למצוא מחסה מאש תופת שנורית לעברם בצומת נצרים. למחרת פרצה האינתיפאדה השנייה ותמונת הילד ואביו, הפכה לאייקון ולדימוי מכונן תודעה בארץ, בשטחים ובעולם כולו.
מיד לאחר התקרית קיבל צה"ל את האחריות למותו של הילד, אך ככל שנקף הזמן החל קמפיין מתגלגל, שבא לקעקע את האחריות הישראלית להריגת הילד, בין השאר באמצעות טענות שהאירוע מתחילתו בויים על ידי הפלסטינים, וכי, למעשה, הילד כלל לא נהרג והוא חי בעזה או במקום אחר.
בואו נעשה ניסיון קטן – שאלו את עצמכם את השאלה: האם אני מאמין/ה באיזשהו מקום בתוכי כי האירוע שהוצג בעין המצלמה הצרפתית אכן זויף, נערך או בוים באיזושהי צורה, שעיוותה את העובדות על מנת להבאיש את ריחה של ישראל?
אם עניתם/ן על התשובה בחיוב אתם בחברה טובה. רבים מאמינים כמותכם בתיאוריית הקשר הזאת.
פנינו לשרל אנדרלין, כתב תחנת הטלוויזיה פראנס 2, ששידר את הכתבה המקורית על א־דורה, הכתבה ששינתה במידה רבה את חייו, כדי לבדוק מה קרה שם באמת, מנקודת ראותו. אנדרלין, שפעל כעיתונאי בישראל במשך 30 שנה, הבין שלשקר אולי אין רגליים אבל לבטח יש לו כנפיים. 
ראיון:
שרל אנדרלין: אני כבר מהאינתיפאדה הראשונה משדר כתבות מהצד הפלסטיני ומהצד הישראלי, עם צה"ל, בלי צה"ל, תמונות פחות קשות, יותר קשות, ואני תמיד יודע שבאיזשהו שלב הצד הישראלי ישקר. אתה יודע מה, כשהפלסטינים כשהם משקרים זה כל כך מגוחך; הם לא מומחים לזה. הם לא יודעים לעשות את זה טוב….קודם כל, ביום חמישי 28 (בספטמבר 2000), אריק שרון מבקר בהר הבית. אני לוקח שתי תמונות… למחרת, ראש השנה, כולם מוכנים, הבחור שלי בעזה, הבחור שלי בחברון, אני עם הצוות הישראלי שלי ברמאללה, ברמאללה יש גם מהומות גם כן, ואני מקבל טלפון מהכתב שלי בעזה, מהצלם…
יזהר באר: טלאל אבו–רחמה?
אנדרלין: כן. והוא אומר לי: כרגע צילמתי מותו של ילד, מול המצלמה. אני אומר לו: בסדר. מעניין. נו? והוא אומר לי: אני עדיין תחת אש. ואני באמת שומע בטלפון. אני אומר לו להיזהר. האם אתה לובש שכפ"צ? לא! שכחתי, בסדר…כעבור שעה הוא מצליח לצאת, אני חוזר לירושלים מרמאללה ומקבל את התמונות. רואה תמונות די קשות. אני יודע טוב מאד איפה שזה קרה. אני מכיר את האזור. זה צומת נצרים, באמצע עזה. הכביש הראשי. את העמדה הישראלית אני מכיר. ראיתי כבר הרבה מהומות שם. צעירים היו באים זורקים (אבנים) שם לכיוון העמדה עם 3 המגדלים שבה. פשוט, בראש שלי: אין בעיה. טלאל עובד איתנו שנים מ-1988 בשבילנו מעולם אין תלונות נגדו. (יש לו) תעודה של לע"מ, לשכת העיתונות הממשלתית… אין בעיה, אני משדר את התמונות.
קודם כל, ביקשתי את התגובה של דובר צה"ל. דובר צה"ל אומר לי שהפלסטינים עושים שימוש ציני בנשים ובילדים. זה לא רלבנטי. בסוף כן שידרתי את זה. למחרת, קציני צה"ל אומרים: כן, יכול להיות (שהפגיעה בילד נגרמה מירי צה"ל). למחרת התמונה כבר רצה בעולם. אני מקבל טלפון מלוס אנג'לס שזה בעמוד הראשון של LA-TIMES. הסיפור עושה רעש, ולמחרת, 1 באוקטובר, אני אומר לטלאל: אתה בבית החולים (בעזה) תצלם הכל, התיק הרפואי, האבא הפצוע, הכל. ועושים עוד כתבה למחרת בערב ויש קצת תגובות של קצינים בכירים: יכול להיות שזה ירי שלנו, שהחיילים ראו משהו מאיים מאחורי החבית… בסדר… ונכנסים לתקופה של 3-4 כתבות ביום. יש לי תגבורת מצרפת, ואף אחד אצלי במשרד כבר לא חושב על א־דורה. אנחנו עם עשרות ומאות קלטות שאנחנו מצלמים ומשדרים על סיפורים וסיפורים… וחודש אחרי זה, אני שומע שיום טוב סמיה, אלוף פיקוד הדרום, עושה מסיבת עיתונאים. ידעתי שיש איזה משהו, כי כמה אנשים מוזרים ביקשו מאתנו חומר, ואנחנו לא נותנים חומר…
באר: מה שאתה אומר, שבהתחלה היה אישור מהדרגים הבכירים, שמאשרים שזה ירי צה"לי?
אנדרלין: זה כנראה. הם אף פעם לא אמרו את זה בוודאות.
באר: כולל בוגי יעלון?
אנדרלין: כן. כן. אנחנו קיבלנו כל מיני טלפונים מוזרים מאיש צבא: תן לנו את החומר! קודם כל, נתתי קלטת VHS לדובר צה"ל על מנת לקבל תגובה. פתאום מבקשים ממני כל החומר. איזה חומר? קודם כל, אני אפילו לא ידעתי איפה כל החומר, עד שהבאתי את הקלטות המקוריות. ואנחנו שואלים את דובר צה"ל אם יש חקירה או משהו? ואם יש חקירה, חבר'ה, אז אנחנו מוכנים, אבל אנחנו רוצים את זה לפי סטנדרטים משפטים ישראליים. או לפחות לפי סטנדרטים בינלאומיים. לא, לא. עושים חקירה. הכל בסדר. טוב, ויש את מסיבת העיתונאים המוזרה של יום טוב סמיה, שאני הולך לכסות. למה אני אומר מוזרה? כי, קודם כל הוא מסביר שעל הוידאו רואים הבזקים של כדורים שנורו מהצד. אלף, בוידאו, בציוד הרגיל של הטלוויזיה, אתה לא רואה כדורים באוויר. לזה אתה צריך מצלמה מיוחדת, מדעית, שמצלמת בצורה אחרת לגמרי. ככה שזה שטות, ואף אחד לא אמר לאלוף יום טוב סמיה שהוא מדבר שטויות. הוא גם מראה פתאום תמונות מאיזה מזל"ט, אבל הוא מגיע עד לעמדה ובעמדה הוא מפסיק לצלם. איפה שהיה א־דורה. מוזר! אני משדר שתי כתבות על מסיבות העיתונאים של יום טוב סמיה; אחת, באותו יום, עם הטיעונים שלו, ואחת למחרת כשאני מסביר למה זה פשוט לא נכון. אגב, למחרת, ב– 1 באוקטובר, למחרת המקרה, אבא של א־דורה, נלקח לבית החולים הצבאי הגדול ברבת עמון, שם המלך עבדאללה הלך לבקר אותו והוא עבר ניתוחים וקיבל טיפולים בירדן. כמה עיתונאים ישראלים הלכו לראיין אותו בירדן. ואני אומר בסדר, סידרנו גם את הטיעונים של יום טוב סמיה ואני כבר שוכח מהעניין.
ואנחנו מגיעים כבר לאביב 2001. שלושה אנשים בפאריז, הוגי דעות ימניים מהקהילה היהודית, אומרים שהנה יש מסיבת עיתונאים של האלוף הישראלי, שאומר שזה לא ישראלים וצה"ל, שהרגו את הילד הפלסטיני, ושהעיתונות הצרפתית ששידרה את זה משקרת. קודם כל, יום טוב סמיה באותה תקופה אף פעם לא קבע שהפלסטינים הרגו אותו. הוא קבע שצה"ל לא הרג אותו ושכנראה הירי בא מהצד הפלסטיני. "כנראה”. טוב, אני יכול לחיות עם "כנראה", אבל בצרפת זה כבר ודאות; הפלסטינים הרגו אותו. זה רץ, ובחור אחד עולה על זה ועושה מזה קריירה – פיליפ קרסנטי. הוא הולך לראיין כתב של Europe1 ואומר לו, שצריך לחסל את אנדרלן! מה יש לי איתו? אין לי קשר איתו ואני לא מכיר אותו. ופה התחיל 12-13 שנה של סיפור. בשלב ראשון הגשנו כמה תביעות דיבה בצרפת נגד כמה אנשים וקיבלתי כמה אלפי יורו פיצויים. הגשנו גם תביעות דיבה נגד קרסנטי. באיזשהו שלב ב– 2009, הוא זוכה והלכנו לבית הדין לערעורים שהוא ביטל את הזיכוי. ב 2003 הוא קיבל 7000 יורו קנס.
באר: זה היה פסק הדין האחרון בפרשה?
אנדרלין: כן. לא היה יותר. אנחנו ניצחנו. מעניין, ששבועיים לפני פסק הדין הזה ממשלת ישראל פרסמה דו"ח בחתימת יעלון ושטייניץ – אז היה יעלון שר לעניינים אסטרטגיים, נדמה לי – ואלוף קופרווסר. והמסקנה היא שכנראה הילד עוד חי בעזה וזה מה שהם אומרים בעיתונות. זה סיפור פנטסטי. זה סיפור מעניין. על אנשים עם מוח רגיל והבנה נורמלית, שיכולים להאמין שכמה מאות צעירים פלסטינים יהיו מסוגלים לביים רצח או הרג של ילד מול עמדה ישראלית מאוישת ע"י לפחות 30 חיילים. עם מזל"ט באוויר. ואחרי זה הבית החולים בעזה השתתף בביום, ושגריר ירדן בישראל ייקח את הפצוע לרבת עמון ושם הרופאים הירדנים גם כן ישתתפו בביום הזה. זה פנטסטי! אם היינו עושים כאן היום סקר ברחוב רוב הישראלים יחשבו שמוחמד א־דורה חי וכי הכל בוים.
באר: אז אני רוצה לשאול אותך פה, כשאנחנו מדברים על יצירת מיתוסים, ואני פגשתי את קרסנטי בכמה מהאירועים הפומביים, שבהם הוא הציג את הטענות שלו – מדוע זה ביום של אנדרלן; הטענות שלו מבוססות על שברי מידע, כמו: לא יכול להיות שהאמבולנס הגיע כל כך מהר. כשאתה בוחן אות א לאחד, באמת אי אפשר להשתכנע מאף אחת מהם, אבל מאד קשה לשלול אותן כיוון שקשה מאד לשלול מישהו שאומר: הוא משקר! אנדרלן משקר! מכיוון שמדובר במיתוס, שכל כך תפס בציבור, כך שבתור תאורית קונספירציה היא הצליחה בצורה בלתי רגילה. 
אז יש לך הסבר איך זה הצליח?
אנדרלין: אנשים רוצים להאמין. קודם כל התמונות כל כך חזקות, אז, אולי למעשה, הן לא קיימות? בקהילה היהודית בצרפת התפרסם לפני כמה שנים מילון של יהדות צרפת מאז 1944 ועד ימינו – זה פורסם ב-2013 – לא מדובר שם בכלל על האינתיפאדה. המילה "הקונפליקט הישראלי–פלסטיני" בכלל לא מופיעה. יש 300 מאמרים ומאמר אחד על א־דורה. וזה אחרי המשפט שזכינו. כתוב במילון שזה בוים. אם זה בוים אז הכל בוים. הכל לא אמיתי. זאת אומרת, האינתיפאדה לא קיימת. תיאורית הקונספירציה מאפשרת לאדם להתעלם מהעובדות.
באר: אם פרשת מוחמד א־דורה היא ביום אז יתכן שכל מאות הילדים שנהרגו במהלך האינתיפאדות לא נהרגו?
אנדרלין: קרסנטי אמר את זה בבית המשפט: כל התמונות מעזה שקריות. הכל. הוא אמר את זה.
באר: אחד מחוקרי תיאוריות הקונספירציה טען, שמאחר שיש כל כך הרבה תיאוריות קונספירציה, למשל שהנחיתה על הירח לא היתה ולא נבראה, אלא היא ביום, שבעצם לביים נחיתה על הירח זה הרבה יותר מסובך מאשר לנחות על הירח.
אנדרלין: תשמע, ב-14 במאי 2013, מהומות הנכבה באזור רמאללה, אנחנו שומעים ששני צעירים במשך היום אנחנו שומעים שני צעירים פלסטינים נהרגו שם. דובר צה"ל מוציא הודעה: היו מהומות, כוח הותקף, אבל חיילי צה"ל ירו רק כדורי גומי. הפלסטינים אומרים: לא נכון, נהרגו מאש חיה! מזל ביש – היו שם מצלמות אבטחה לחנויות הפלסטיניות בסביבה, בצלם הלך לקחת את הדיסקים שצולמו, ורואים: צעיר פלסטיני עם תיק בית ספר על הגב הולך ופתאום נופל, מת. כעבור כמה זמן, שני הולך נופל, מת. לא זרקו בקבוק תבערה, הכל שקט שם. יעלון, כשר הביטחון: אני מכיר את הביום והעריכה של התמונות בידי הפלסטינים. ומיד האתרים שמומחים לקונספירציה: אהה… מוחמד א־דורה חוזר על עצמו. הפלסטינים שוב ביימו…
התגובה היתה במשך שנים, הצבא שיקר, שיקר ושיקר… אני בשטח, מול נצרים, ילד נופל לידי עם כדור בראש. אני מתקשר לדובר צה"ל ולאחרים, מה קרה? זה לא שלנו, אנחנו יורים רק גומי… יש לי תמונות בלי סוף, שלא מתאימות להודעות דובר צה”ל.
באר: כשאתה רואה את המודלים וההתנהלות בשטח עולה בפניך האפשרות, לאורך השנים, שהילד לא נהרג, או נהרג על ידי פלסטינים?
אנדרלין: לא. בודאי שלא. אי אפשר להתווכח עם האמת. אנחנו הצענו לכל בעלי תיאוריות הקונספירציה, שאנחנו מוכנים לעזור לאבא להביא מומחים עצמאיים, להוציא את הגופה ולעשות בדיקת די.אן.איי. אבל סירבו כל הזמן. אם באמת מישהו בישראל רוצה, בבקשה; בואו נעשה חקירה. כמו שצריך. כולם יבואו. כל החיילים, שהיו בעמדה, 30 מהם, כולנו נעבור פוליגראף. אף אחד לא רוצה את זה. מנהלים כביכול חקירות פנים – טיוח ישראלי, ע"י צה"ל וכל מיני גורמים מהימין. שטויות. אף אחד לא ביקש מאיתנו בצורה רשמית. אז יעלון ביקש משגריר צרפת בישראל, שאנחנו ניתן את החומר. רגע, אנחנו לא ת"פ של שגרירות צרפת בישראל. יש הנהלה לפראנס1…
באר: אתה יהודי יליד צרפת וחווית בעצמך אנטישמיות בילדותך בצרפת. בעקבות פרשת א־דורה, אתה חווית תופעות של אנטישמיות הפוכה, מכיוון יהודים. אתה יכול לספר מה קרה ב– 16 השנים האחרונות? אחת התופעות המדהימות בעיני, שאפילו אנשים רציניים מהאליטה בארץ, אפילו עורכים וכתבים ועיתונאים, טיפטף לתוכם הספק, שאולי באמת התמונה בוימה אתה יכול לסקור את החוויות שאתה עברת מבחינת ההתקפות עליך, בארץ ובחו"ל?
אנדרלין: תשמע, קודם כל התיאוריה הבסיסית היא, שאם אתה חוזר וחוזר, כמה שצריך, הרבה, הרבה פעמים, בסוף השקר נקלט. תיאורית התעמולה הבסיסית, שקיימת כבר מהמאה הקודמת, נדמה לי שדובר צה"ל הסביר את זה פעם, שתמיד משקר נשאר משהו. במסגרת העבודה, גם ככתב טלוויזיה, גם ככותב ספרים ומביים וכותב סרטים דוקומנטריים מעט מאד אנשים סירבו לענות לי, או לעזור לי. כולם באמת יודעים מה יש מאחורי הסיפור של א־דורה… בהחלט היו תקופות לא נעימות בשביל המשפחה. היו איומים. עדיין יש איומים. ב-2001 היתה עלינו חברת שמירה, בזמן שאשתי והילדים יצאו מהבית וחזרו. המשטרה – כמה פעמים נתתי להם אישור להאזין לטלפון שלי. עד עכשיו יש מדי פעם איומים ברצח. אני חושב – תסלחו לי על הביטוי – שלאנשים האלה אין ביצים, ואני לא מפחד מהם במיוחד. מצד שני, מעניין, שהעובדה שאנחנו לא ויתרנו על הסיפור על א־דורה. כי בהרבה מקרים קיבלתי דרישות ממנהיגים יהודים ומאישים אחרים – תזרוק את האשמה על הכתב שלך בעזה ואנחנו נעזוב אותך בשקט. אנחנו לא ככה. מהעולם הערבי קיבלתי תגובות יפות מאד…
באר: באופן טבעי…
אנדרלין: כן! אבל זה גם מאפשר לי לשים על השולחן מה אני. כשאני אומר בהרצה בקזבלנקה שאני ציוני, עד הקו הירוק, אנשים מוחים כפיים. ןלהגיד היום שאתה ציוני במרוקו זה לא פשוט. אתה עושה גוגל בערבית אתה רואה שאנדרלן הוא יהודי, צרפתי וישראלי ושחוץ מא־דורה כתב איזה שמונה ספרים וחמישה סרטים דוקמנטריים. כמה מהם קיבלו פרסים יפים. וממשיכים.
באר: וקיבלת את אות ליגיון הכבוד הצרפתי.
אנדרלין: כן, ואיגוד הגג של יהודי צרפת פרסם מחאה והיו גם דברים לא נעימים באס.אמ.אס. לא אהבו. אבל הסיפור עדיין רץ. הסיפור, באופן טבעי. ארגוני התעמולה בישראל עובדים יפה מאד. ההסברה הישראלית היא הצלחה אדירה…
באר: בניגוד למה שחושבים…
אנדרלין: בחו"ל – הם עזבו. בפנים זה עובד. בפנים ולקהילות היהודיות… הם לא מנסים אפילו להסביר בחוץ.
באר: אני אשאל אותך שאלה, שבטח רבים רוצים לשאול אותך – כאזרח ישראלי, כיהודי שסבל מאנטישמיות, האם עמדת באיזושהו שלב בקונפליקט בין הזהות היהודית שלך לבין הזהות שלך ככתב העושה עבודה להביא את המציאות מהשטח ובמקרה הזה המציאות היתה מאד קשה לפניה של ישראל?
אנדרלין: הפרינציפ הוא שאם אתה מתחיל לחשוש שלכתבות שלך יהיו השלכות שליליות – אל תהיה עיתונאי. אל תהיה כתב. אל תתחיל לעבוד כי אתה לא גומר. היו דברים שאני לא שידרתי, כיוון שזה היה או קשה מדי, או שזה לא הזמן לשדר בגלל הקונטקסט – כן! אבל צנזורה עצמית – לא.
באר: למה אתה קורא קונטטקסט?
אנדרלין: למשל, הפגנות גדולות פרו–פלסטינאיות בצרפת, עם קריאות “מוות ליהודים” וזריקות אבנים על בית כנסת ומשטרת צרפת ברחוב, ויש לי (באותו זמן) כתבה קשה מאד על המזבלה ליד יאטה, איפה שעשרות משפחות (פלסטיניות) גרות בזבל שבא מההתנחלויות – חיכינו קצת לפני ששידרנו את הכתבה הזאת…
באר: במבט לאחור, האם תוכל להעריך מה היתה ההשפעה של התמונה הזאת של הילד המסתתר מהאש בזרועות אביו מאחורי בלוק בטון, מה זה עשה לתודעה הציבורית בישראל, בחו"ל ולערבים?
אנדרלין: אני יודע שצה"ל כל הזמן נלחם בתודעה; הוא הצד הטוב והצד הרע – הצד הפלסטיני. בשביל הפלסטינים והערבים זה הוכחה שלצה"ל יש מדיניות שלא מהססת לירות גם בילדים. נקודה. ואני חושב שזה ככה גם בשטח. זה קרה מדי פעם. תשמע, בצבא המוסרי ביותר בעולם יש גם חיילים לא מוסריים. אין מה לעשות, זאת החברה הישראלית…
אנדרלין סיכם את פרשת א־דורה, כדרכו, בספר משלו, שכותרתו: "ילד מת". הספר נכתב, כמו כל ספריו האחרים, בצרפתית, ולא תורגם לעברית. כן, גם זו שאלה טובה – כמה ישראלים היו מעוניינים לקרוא את גרסת המציאות של שרל אנדרלין בשפתם? כמה ישראלים חווים בתודעתם את מציאות הקונפליקט כהצגה אחת גדולה של פאליווד פלסטיני וכמה מהם רואים גם את הישראבלוף?
לקריאה נוספת:
העין השביעית: הממשלה תשקיע מיליונים בפעילויות תודעת המונים 22.03.18
צה"ל: בן דודה של תמימי נפגע מכידון של אופניים
יזהר באר, העין השביעית: כתב זר, שרל אנדרלין
ועדה ישראלית: מוחמד א–דורה נראה חי, ווינט 190513
רועי צ'יקו ארד, העולם הוא לאפה מעופפת
גיא רולניק, מלינקולן לנתניהו: חמש הערות על פייק ניוז
העין השביעית, קומנדו ארדן 17072017
תומכי טראמפ מאמינים בעולם משלהם, הארץ, 03.10.2016
פוסט אמת: כך כיבסנו את השקרים של טראמפ
הלטאה השולטים בתיאוריות הקונספירציה, הארץ 10092017
להאזנה דרך האתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2018/02/תקציר-תולדות-הקונספירציה.mp3הורדת הפרק
למחשב
הפוסט [פרות קדושות] פרק 27. קיצור תולדות הקונספירציה – פאליווד או ישראבלוף? הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

[פרות קדושות] פרק 25. 30 שנה לאינתיפאדה הראשונה – איך פתאום קם בבוקר עם ומתחיל ללכת?

צילום: יזהר בארהאינתיפאדה הראשונה התחילה כהתקוממות עממית שעיקרה שביתות, תהלוכות, הנפת דגלים, ציורי סיסמאות על קירות, הבערת צמיגים, יידויי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה.
היא פרצה לאחר 20 שנים של שקט יחסי, ששרר מאז כיבוש השטחים בידי ישראל ב-1967, ונמשכה שש שנים, עד תחילתו של תהליך אוסלו. נהרגו במהלכה 1,551 פלסטינים ו-421 ישראלים, והיא שינתה במידה רבה את פניו של הקונפליקט. 
אין ספור הסברים, מאמרים מחקרים וספרים ניסו לפענח, להבין ולהסביר את הפנומן שהתחיל בדצמבר 1987- איך פתאום עם שלם קם ומתחיל ללכת, מצויד בדגלים, אבנים ובזעם אין אונים, לכאורה ללא כל אזהרה מוקדמת, ואומר לאו רבתי לשלטון ישראל ברצועת עזה ובגדה המערבית.
בפרק הזה ננסה להבין מדוע, איך והיכן באמת פרצה האינתיפאדה הראשונה ומדוע דווקא בעיתוי הזה, מפי חמישה אנשי ממשל בכירים לשעבר, שהיו הקרובים ביותר לאירועים ובמידה רבה אחראיים עליהם. עדויות הראיה, התובנות והלקחים שהם משמיעים ראויים להקשבה ולמחשבה. האזינו שיפטו ושתפו!
להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ) או להאזנה בסטרימינג:

האזנה לפרק באתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2017/12/שלושים-לאינתיפאדה.mp3הורדת הפרק
למחשב
מוסיקה: Bensound comroyalty – free-music  www.bensound.com
לקריאה נוספת:
שלושים לאינתיפאדה הראשונה: בחזרה לארבעת הצעירים שנקברו חיים
נתונים: הרוגים באינתיפאדה הראשונה
הפוסט [פרות קדושות] פרק 25. 30 שנה לאינתיפאדה הראשונה – איך פתאום קם בבוקר עם ומתחיל ללכת? הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

[פרות קדושות] פרק 24. 40 שנה לביקור סאדאת: למה באמת החזיר בגין את כל סיני בלי לקבל שלום מלא?

19 בנובמבר 2017
בעולם המושגים האסלאמי קיימים שלושה סוגים של הפסקת לחימה בין אויבים, עפ"י מדרג: "הודנה", היא הפסקת אש בלבד. "סלאם", הוא הסכם אי לוחמה, שניתן להפר אותו בבוא הזמן בהחלטה חד צדדית, ו"סולח", הוא שלום מלא, מוחלט וסופי. מדוע, אם כן, הסכים בגין להסתפק בהסכם שהוגדר ע"י סאדאת כהסכם "סלאם" בלבד, כלומר שניתן להפר אותו, בעת כלשהי, ולא עמד על דעתו לקבל בתמורה להחזרת סיני הסכם שלום מלא ובלתי מותנה, "סולח"? הנה הסבר שלא שמעתם אותו עד כה.
אין אדם בישראל בגיל המתאים שלא יזכור איפה היה ומה עשה במוצאי שבת, 19 בנובמבר 1977, בדיוק היום לפני 40 שנה, כשנשיא מצרים נחת בנתב"ג, על מנת להביא להסכם שלום ראשון בין ישראל ומדינה ערבית. היה זה אחד מן האירועים שאי אפשר לשכוח, כמעט כמו לידתה של מדינה, הולדת ילד ראשון במשפחה, או להבדיל, רצח של ראש מדינה. אני עצמי, חייל משוחרר, עשיתי באותה שעה את דרכי לירושלים על האופנוע, מנסה לבלום את כעסי על סגירת הכביש הראשי המוביל לבירה, והרי מה היה חשוב באותו רגע יותר מאשר להגיע במהירות האפשרית אל מקום עם טלוויזיה על מנת לחזות בהתרחשות הלא תאמן הזאת? רבים אינם יודעים כי כשהנשיא המצרי נאם בפני הכנסת התרחש פלא נוסף: הנאום בשידור ישיר בטלוויזיה הועבר ללא תרגום. גם חברי הכנסת וראשי המדינה, שעשו אוזנם כאפרכסת מתחת לאוזניות לא זכו לקבל תרגום סימולטני של דברי סאדאת. הנשיא המצרי עשה לכל מזרחני המערכת הישראלית בית ספר; המערכת הישראלית זימנה אל הכנסת את מיטב המתרגמים מערבית קלאסית אך סאדאת הפתיע ודיבר בעגה מצרית כפרית, שאיש לא ידע כיצד לתרגמה. סאדאת עמד על הדוכן בכנסת, פניו אל המחוקקים הישראליים, אך הוא דיבר מעליהם, ישירות אל עמו בשפה המובנת לו, כשהוא מתבל את דבריו במסורות דתיות, שנועדו להעניק לו לגיטימציה עממית. זה לא עזר לו, כיוון שב-6 באוקטובר 1981 נרצח סאדאת ע"י אנשי הג'יהאד המצרי בעת שצפה בתהלוכה צבאית לרגל יום השנה למלחמת יום כיפור.
הררי מילים ופרשנויות נאמרו, שודרו ונכתבו על מהלכי אותם ימים, שהביאו לחתימה על הסכם השלום ולפינוי כל סיני, בקמפ דיויד במרץ 1979. לא נרצה לשוב ולטפל כאן בנושאים אלה. בחרנו לעסוק כאן בצדדים הלא מוכרים של הסכם השלום ובמניעי הצדדים.
בגין, כמסתבר, קיבל מהמזרחנים של מערכת הביטחון את כל המידע הדרוש על המדרג האסלאמי של הסכמים להפסקת לוחמה, שתיארנו בהתחלה, ואף פנה בדרישה אל סאדאת לקבל הסכם טוב יותר. הנשיא המצרי סירב. מדוע בכל זאת החליט בגין ללכת עם ההסכם הפגום הזה עד הסוף? נשמע על כך הסבר מרתק מאחד המזרחנים שהיו קרובים לאירועי אותם ימים. יצחק (איני) עבאדי, חבר קיבוץ דגניה א', איש מוסד ומושל בעזה, לשעבר, יציג את אחורי הקלעים של ההסכם ההיסטורי בין ישראל למצרים, שהישראלים לא כ"כ מכירים. הדברים שתשמעו כאן נאמרו לקבוצה קטנה של לומדי תרבות ערבית, ואני ביניהם, שהתכנסו ערב אחד לפני כשנה בבית הספר בכדורי. אני מתנצל מראש שאיכות ההקלטה אינה מיטבית, אך נראה לי שאיכות התוכן מצדיקה את השידור הזה.
האזינו, שיפטו ושתפו!
להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול להאזנה (מומלץ):
תמונה ראשית: אדריכלי השלום החלקי; בגין וסאדאת בקונגרס האמריקאי  (צילום: Leffler Warren https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=6372179)
מוסיקה מקורית: ניר פרץ (אות פתיחה: גוטס-הישאם חאידי)
לצפייה נוספת:
רעידת אדמה (1973) – פרק מלחמת יום הכיפורים בסדרה תקומה – במאי: אידו סלע
איך נראתה מלחמת יום הכיפורים בעיניים מצריות? חדשות 2, 12.9.2013
איני עבאדי מדגים את נקודת השבירה של ישראל במו"מ לשלום עם מצרים
לקריאה נוספת:
מואמין סלאם ואופיר וינטר: השלום הקר 40 לביקור סאדאת 
להאזנה לפרק דרך האתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2017/11/ארבעים-שנה-לביקור-סאדאת.mp3הורדת הפרק
למחשב
הפוסט [פרות קדושות] פרק 24. 40 שנה לביקור סאדאת: למה באמת החזיר בגין את כל סיני בלי לקבל שלום מלא? הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

[פרות קדושות] פרק 23. הלורד בלפור מגיע לבלפוריה

לקראת יום השנה ה-100 להצהרת בלפור הלכו ותכפו האירועים שבאו לציין את היורצייט ובכלי התקשורת התרבו הדיווחים ומאמרי הדעה על 48 המילים העמומות של הלורד הבריטי, אך בעלות המשמעות הדרמטית, ובחנו אותן כמעט מכל זווית אפשרית. אבל אנחנו רוצים להתעכב על אירוע אחד, שהתקיים בבלפוריה, שבעמק יזרעאל – הישוב היחיד בעולם שנקרא על שמו של בעל ההצהרה.לפני חמש שנים עזבתי את ירושלים ועברתי להתגורר בבלפוריה, על מנת ליישב מחדש נחלה, שנרכשה בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת ע"י דוד רחוק מאמריקה, וננטשה לבסוף. בלפוריה, הוא מושב קטן ונחבא אל הכלים, בין כתפי הרי נצרת לחמוקי גבעת המורה. כשבלפור בא לבקר את הישוב שנקרא על שמו בשנת 1925, נולדו מי שהם היום זקני הכפר, בני ה-90 פלוס. ב-2 בנובמבר 2017, בדיוק ביום השנה ה-100, התכנסו בניהם ונכדיהם של ראשוני הישוב לציין את האירוע שנחרט בזכרון הקולקטיבי של שני העמים שחיים בארץ הזאת. אחרי ששרנו בצוותא את השירים הנכונים הזמנתי עד מומחה, היסטוריון וחוקר האימפריה הבריטית, לחשוף את אחורי הקלעים  של ההצהרה ששינתה את פני הציונות ולספר על האנשים, הכוחות והאינטרסים שסללו את הדרך למפץ הגדול שעיצב את פניו של המזרח התיכון.
ד"ר אייזיק לובלבסקי (אוניברסיטת ת"א והאוניברסיטה הפתוחה) הציג את התהליך הפילושמי שעברו הכנסיות בבריטניה הגדולה החל מהמאה ה-19, כמצע שיכול להסביר את ההצהרה האלטרואיסטית והבלתי מובנת של המעצמה הקולוניאליסטית הגדולה, שבאה לתמוך בשיבת היהודים לציון, בזמן ש-90 אחוז מאוכלוסיית א"י לא היתה יהודית. וגם על ההחמצה הגדולה של הציונות, במהלך 20 שנות חסד בריטי: הארץ היתה פתוחה לעלייה מסיבית של יהודים ואפשר היה להציל את יהדות אירופה, אבל העם בחר להישאר בגולה הנעימה עד שנשמעו פעמי הנאציזם. "עם ישראל, אייכה?" זעק וייצמן ולא נענה.
האזינו, שיפטו ושתפו!
להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול להאזנה (מומלץ):
תמונה ראשית: הלורד בלפור בבלפוריה, 1925
מוסיקה: אל ראש ההר – לוין קיפניס, חנינא קרצ'בסקיאילקה
לקריאה נוספת:
דני גוטווין – הגורמים לפרסום הצהרת בלפור
ריצ'ארד קאמפ: בלפור צדק
עופר אדרת: המאבקים מאחורי הקלעים של ההצהרה
שלמה אבינרי, הצהרת בלפור: הקשרים וההשלכות
הפלסטינים מבקשים לתבוע את בריטניה על הצהרת בלפור
פרשת משולש האהבים שמאחורי ההצהרה
האיש שהצליח להפוך מכתב זניח להצהרה ששינתה את ההיסטוריה
לצפייה נוספת:
הלורד בלפור מבקר בבלפוריה
הספריה הלאומית: כמה לורדים צריך בשביל הצהרה אחת?
להאזנה דרך האתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2018/08/בלפור-בבלפוריה.mp3הורדת הפרק
למחשב
הפוסט [פרות קדושות] פרק 23. הלורד בלפור מגיע לבלפוריה הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

[פרות קדושות] פרק 22. ההוראה המוזרה שנתן יצחק רבין לכותב הנאומים שלו

להאזנה בזרימה, או להורדת הפרק להאזנה (מומלץ):
4 בנובמבר 2017
לפני זמן מה עליתי לירושלים לראיין את מורל'ה (מרדכי) בר-און, היסטוריון וקצין חינוך ראשי לשעבר, לצורך הכנת פרק ל"פרות קדושות – מיתוסים ישראליים", שאמור לעסוק במיתוס דויד וגולית, על יחסי הכוחות בזמן המלחמה ב-48'. בר-און, אדם מרשים ואיש ספר, זכור גם כמי שכתב את הנאום שנשא הרמטכ"ל יצחק רבין בהר הצופים מיד לאחר מלחמת ששת הימים. נאומו של רבין/בר-און, עורר אז הד ציבורי רחב היות ובניגוד לרוח האופוריה המשיחית שאפפה את הארץ בעקבות תוצאות המלחמה, היו אלה דברים מתונים, ערכיים (יש שיגידו נאיביים), ללא שחץ לאומני וללא דברי רהב. לא היתה בהם שמחה לאידו של האויב שהובס, ואף היתה בהם נדיבות, לא מובנת מאליה.
בסיום הראיון ולאחר שכבר כיביתי את מכשיר ההקלטה אמרתי לבר-און, שבסופו של יום, יותר מאשר בשל ספריו הרבים ומחקריו, הוא עשוי להיזכר אולי בעיקר בזכות אותו נאום יוצא דופן של רבין על הר הצופים ב-28 ביוני 1967 – נאום שהוא כתב עבור רמטכ"ל ששת הימים.
מורלה הסתובב אלי ואמר בארשת רצינית: "ראשית, אם אני הייתי נואם את אותו נאום ממש איש לא היה זוכר אותו. זוכרים אותו כי רבין אמר את הדברים. שנית, אני אמנם כתבתי את הנאום אבל התכנים נכתבו בהתאם להנחייתו של רבין."
מה היו ההנחיות שלו? הסתקרנתי.
"היתה לו בעצם הנחיה אחת. הוא אמר לי: תכניס מוסר!"
ביום השנה ה-22 לרצח רבין נזכרתי בשיחת חדר המדרגות הזאת עם מורל'ה בר-און.
להאזנה לראיון שנעשה עמי בתכניתו של משה נגבי, "דין ודברים" ברשת ב' על ההסתה שקדמה לרצח רבין וממשיכה גם עתה, לחצו כאן:
דין ודברים, רשת ב', על ההסתה ומה השתנה מאז רצח רבין
תמונה ראשית: יצחק רבין על פסגת הר-הצופים 28 ביוני 1967  לשכת העיתונות הממשלתית, CC BY-SA 4.0
https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=59607763
להאזנה דרך האתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2017/12/רבין-22.mp3הורדת הפרק
למחשב
הפוסט [פרות קדושות] פרק 22. ההוראה המוזרה שנתן יצחק רבין לכותב הנאומים שלו הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

[פרות קדושות] פרק 21. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ו': איך נוסד החמאס והאם ישראל סייעה להקמתו?

מייסד החמאס שייח' אחמד יאסין, הגולם שקם על יוצרו?"בשעה זו של מצוקה, מבוכה ובלבול שלא היו כמותם, הגיע תור האסלאם…" (סייד קוטב, מניפסט האסלאם הרדיקלי)
הפרק השישי בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", עוסק בכינון החמאס ובוחן את המיתוס המחשיד את ישראל בסיוע להקמתו. באמצעות ראיונות עם מושלים צבאיים לשעבר, מסמכים ועדויות, נשמע על המאמץ הסיזיפי של הממשל הצבאי לשחות בבוץ העזתי, בתוך הפצצה הדמוגרפית המתקתקת, ועל הטריקים והשיטות שננקטו על מנת "לשרוף" מנהיגים מקומיים לא רצויים או לקדם אחרים שרצו ביקרם. נשמע על קוצר הראות של ההנהגה הישראלית ועל הקושי לנהל כיבוש מתמשך ללא אופק מדיני. נבחן כיצד הצליח שייח' אחמד יאסין, שינק את השראתו מההוגים הרדיקליים באסלאם המודרני, לקבל במשך כמעט עשור שלם חיבוק מהממשל הישראלי ואיך קם לבסוף הגולם החמאסי ששינה באופן דרמטי את מאזן הכוחות הפנים פלסטיני ואת האפשרות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן פוליטי – גולם שמדיר שינה מעיני הישראלים כבר 30 שנה.
זהו החלק השישי בסדרה בת 8 חלקים "עזה – הסיפור הלא מוכר", שנכלל בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).
האזינו, שפטו ושתפו!
יזהר באר
להאזנה בזרימה, או להורדת הפרק להאזנה (מומלץ):
מוסיקה מקורית: ניר חפץ. אות פתיחה: גוטס-הישאם חאידי
לכניסה לפרק הקודם: חלק ה': אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר
לקריאת תמלול הפרק: איך נוסד החמאס והאם ישראל סייעה להקמתו
24 בספטמבר 2017
מאת: יזהר באר
"בשעה זו של מצוקה, מבוכה ובלבול שלא היו כמותם, הגיע תור האסלאם…" (סייד קוטב, מניפסט האסלאם הרדיקלי)
החמאס, הארגון שמדיר שינה מעיני הישראלים כבר 30 שנה, נולד בנסיבות המחשידות את ישראל עצמה בסיוע להקמתו. יש הגורסים כי מדובר במיתוס חסר בסיס, אלא שגם קצינים בכירים ששירתו בממשל ברצועת עזה, טוענים כי ידה הארוכה של ישראל סייעה להקים את החמאס, באופנים שונים. לפי תפיסה זו בשנות ה-70 וה-80 הארגונים הלאומיים החילוניים ברצועה; הפת"ח וארגוני אש"ף האחרים, היו בשיא כוחם ועל מנת להחליש את  השפעתם נקט הממשל הישראלי בשיטות הפרד ומשול. הוא עודד את צמיחתו של האגף הדתי בתנועה הלאומית הפלסטינית, ששאב את השראתו מהוגי תנועת "האחים המוסלמים" במצרים – מה שהתפתח לימים לתנועת החמאס, שהצליחה להדיח את שלטון הפת"ח והיא ששולטת כיום על רצועת עזה ומאתגרת את שלטונו של אבו מאזן ושל אש"ף בתחומי הרשות הפלסטינית.
אם נרחיק אל השנים הראשונות לאחר כיבוש הרצועה בידי ישראל ב-67', נמצא כי עד סוף שנות ה-70 לא פעלו ברצועה אגודות דתיות מטעם האחים המוסלמים, המסגדים היו בשליטה, והקאדים ואנשי הווקף היו שכירים שהממשל הצבאי הישראלי שילם את משכורותיהם ופיקח על פעולותיהם.
בשנות ה-70 החל את פעילותו הציבורית בעזה שייח' אלמוני, נכה על כסא גלגלים, בשם  אחמד יאסין, שהתקרב מאד אל קציני הממשל הישראלי וזכה לקבל מהם סיוע בהקמת מנגנונים חברתיים, שנראו לא מזיקים בשעתם. יאסין שאב את השראתו מהוגי האסלאם הרדיקלי במצרים כמו, חסן אל בנא וסייד קוטב, אך בראשית דרכו התמקד בפעילות דתית וחינוכית. בראשית שנות ה-80 התיר הממשל הישראלי לשייח' יאסין לרשום עמותה ציבורית בשם "אלמוג'מע אלאסלאמי", שאנשיה עסקו בפעילות דתית וחינוכית, מצד אחד, ומצד שני תקפו פעילים של התנועות החילוניות, בעיקר מן השמאל, הציתו בתי קולנוע, השחיתו מסעדות שמכרו משקאות חריפים, והשתלטו על מוסדות החינוך והתרבות ברצועה. במארס 1987 פרסמו אנשי המוג'מע כרוז שבו הופיע לראשונה שמה החדש של התנועה: חמאס ) חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – "תנועת ההתנגדות האסלאמית). כך, בקיצור רב, קם החמאס, ובהנהגתו ניצב שייח' אחמד יאסין.
אחד הדוברים הקולניים בייצוג הטענה כי החמאס הוקם בסיוע הממשל הישראלי הוא אבנר כהן, שהיה קמ"ט (קצין מטה) דתות בעזה בשנים 1994-1973. בתפקידו היה קמ"ט הדתות כפוף לשר הדתות ולא לממשל הצבאי ומכאן גם נבעה חולשתו. קמ"ט הדתות היה אחראי, בין השאר, על המוסדות האסלאמיים שפעלו בתחומי הממשל הישראלי. באחד המסמכים שכתב עבור מתאם פעולות הממשלה בשטחים תיאר כהן את הדינאמיקה שהובילה להקמת המוג'מע אלאסלאמי בניגוד לעמדתו ולאזהרותיו וכיצד הפך, לדבריו, הגוף התמים שהקים יאסין באישור הממשל הישראלי מאגודה קיקיונית ל"ארגון מפלצתי רצחני":
אבנר כהן טוען: … ראשי הממסד הדתי המוסלמי הזהירו את הממשל הישראלי לבל תוענק הכרה חוקית לאגודת אל-מוג'מע, העלולה לעלות ביוקר לכולם – לשלטון ולאוכלוסיה ביחד. הערכה זו נמסרה בזמנו מפי נציב הוואקף הקודם וחבר הקאדים שטענו בפני קמ"ט דתות:
"פעילי אל מוג'מע נמנים עם שרידי האחים המוסלמים שהשלטון המצרי רדף אותם עד חורמה ובגללם הוא פיזר את המועצה המוסלמית העליונה שניהלה את חיי הדת ברצועת עזה. עתה, בתקופת הממשל הישראלי, בא אחמד יאסין וכנופייתו להתאגד בארגון על, במגמה לחדש את פעילותם השלילית והחתרנית במסווה דתי – אסלאמי."
אולם הממשל הישראלי העדיף להתעלם מאזהרותיו של הממסד הדתי… מי שגילה בו תמיכה, התייחס בהעלמת עין ובסלחנות יתר לתעלולי אלמוג'מע ומעלליו. הוא הניח שגוף זה יהווה משקל נגדי לאש"פ במסגרת מאבקי כוח פנימיים בין הפלגים היריבים ברצועת עזה, וכי לא נשקפת ממנו סכנה ממשית ליציבות האזור… בדיעבד הוכח שהנחה זו מופרכת מיסודה. למרבה הצער, הממשל הישראלי איבד שליטה על הגולם הזה שהוקם, כאמור, בחסותו ואף בעידודו.[1]
בהזדמנות אחרת טען כהן כי אחמד יאסין, בניגוד לאש"ף, הסכים לסייע לישראל במימוש  תכנית האוטונומיה המנהלית לתושבי הרצועה שהתגבשה בעקבות הסכם השלום עם מצרים. יאסין התנה את הסכמתו בכך שהממשל הישראלי יכיר באלמוג'מע ויאפשר לו הכנסת כספי חו"ל. לטענתו,  למרות התנגדותו העיקשת ואזהרותיו רצה עזר וייצמן, שר הביטחון אז, למצוא פרטנר בכל מחיר וזה מה שקרה, לדבריו:
אם המצרים, בתקופת שלטונם, לא אפשרו לבנות יותר מ 5 מסגדים, הרי מרגע שניתן אישור ליאסין להקים את האגודה שלו, והתקבלו כספים מחו"ל, נבנו 50 מסגדים, שאין בהם צורך, לא דתי ולא ענייני. סביב כל מסגד נבנו מסביב לו, שירותי רווחה, חינוך, מרפאות, חדרי ספורט – ג'ודו וקרטה…"[2]
 
איש לא יוכל לשלול את הטענה כי הממשל הישראלי סייע לאחמד יאסין, בדרכים שונות, בראשית דרכו. אך האם מדובר היה אכן בכוונת מכוון אסטרטגית, בתכנית ישראלית סדורה, כמו שטוענים אנשי אסכולת אבנר כהן ובה מאמינים גם הפלסטינים? פנינו אם כך, למושלי עזה, שניהלו את המגעים הראשונים עם אחמד יאסין וחבריו, קודם להקמת החמאס.
אל"מ (מיל.) איני עבאדי,[3] שהתמנה למושל נפת עזה בשנת 1970, פיתח יחסים אישיים קרובים עם השייח' יאסין ואף למד לצידו באוניברסיטה האסלאמית בעזה. שאלתי אותו:
יזהר באר:  לימים טענו והתבססו על מקורות, שלישראל הייתה יד בהקמת החמאס. שהמוטיבציה הישראלית הייתה ליצור משקל נגד לדומיננטיות של אש"ף?
איני עבאדי:  מה שהיה בתקופה של עשר שנים לפני הקמת חמאס – אש"ף שלט ברצועה שלטון מלא מן המפקדה בבירות. מה שנקרא "החזית המערבית" – שליטה בלתי מעורערת. והימים היו קשים לא במקרה היה צריך פעילות צבאית כל כך נרחבת, בתוך כל מחנה, בתוך כל שכונה בתוך כל פרבר, בתוך כל עיר בתוך כל עיירה, בתוך כל פרדס, כי הפעילות הפח"עית ("פעילות חבלנית עוינת") הייתה בלתי אפשרית. המוג'מע האסלאמי, בראשית הדרך, כאשר הוקם על ידי אחמד יאסין היה מאד צמחוני – דיבר על חזרה בתשובה, על לימוד תורה, על מעשי צדקה, דברים שכאלה, חינוך הנוער, הריכוז שלו בתוך המסגדים, זה תאם את משאלות הלב של הממשל: לא להתרוצץ ברחובות, לא להעיף חול. היציאה של המשמרת הראשונה של בתי הספר והכניסה של המשמרת השנייה, זה היה דבר נורא כל יום אלפי ילדים ברחוב. עכשיו, היתה עזרה וסיוע בכך שסייעו לו להקים מתקנים לריכוז בני הנוער. המוג'מע בראשותו של אחמד יאסין קיבל כסף, או שווה ערך…
באר:  מהממשל?
עבאדי:  ברור! או שווה ערך – בחומרים ובדברים כאלה, להקמת מגרשי ספורט, כדורגל, טניס, באולינג, כדורסל מגרשי משחקים לילדים מנהרות צבעוניות לילדים וכו'. הוא עשה את זה וזה נראה בעינינו כפעולה פילנתרופית שעלתה בקנה אחד עם הנרמול של החיים.
באר:  קציני המודיעין בממשל שבוודאי מכירים את ההיסטוריה של האחים המוסלמים במצרים וכתבי סייד קוטוב, לא יכלו לדמיין שמהאג'נדה האזרחית, סוציאלית…
עבאדי:  היה קמ"ט דתות שנקרא אבנר כהן. אני אומר לך, בהן צדק, אני לא זוכר אותו בתקופה של שלוש שנים, והייתי בצומת של מרכז העניינים, פעם אחת מדבר (מזהיר נגד התחזקות הגורמים האסלאמיים).
באר:  לא על נושא זה ולא על נושאים אחרים?
עבאדי:  שום דבר! אינני זוכר אותו פעם אחת מדבר (בדיונים בממשל). אני אפילו לא ידעתי… ידעתי שיש קמ"ט דתות, ידעתי, אבל לא שמעתי על אבנר כהן. היום הוא חכם גדול…
באר:  הוא באקדמיה…
עבאדי:  ברור! היום אני שומע אותו בתקשורת כאילו הוא עמד בפרץ אל מול התמיכה של הממשל בפעולה קונסטרוקטיבית, במרכאות, שאחמד יאסין רצה לעשות. ושכביכול היה מישהו והוא אחד מהם, שעשר שנים לפני שקם חמאס צפה את הקמת חמאס. זה פשוט איוולת. נכון, שהשאלה שלך, מתוך הניסיון של פעילות האחים המוסלמים במצרים בשנות ה-20 וה-30, לא יכלו להעלות על הדעת שיש מן אפשרות כזאת? המצוקה הרגעית, הקושי הרגעי של האלפים שברחובות, שמעיפים חול – זה היה העניין שהעסיק באותו רגע, וזה לא היה דיון אקדמי. וכל מי שיכול היה להציע איזושהי עזרה או איזשהו פתרון שיש בו  להרגיע במשהו, אז הלכת איתו. זה מה שקרה. זה נכון, בדיעבד, הפעילות הספורטיבית שאותה הוא טיפח בדרך של הקמת קבוצות כדורגל וכדורסל, תלבושת אחידה, צעדה, זה בעצם חינוך טרום צבאי. מה שקרה, זה שכאשר קמו הקבוצות האלה והחינוך הטרום צבאי הזה התמסד, ביום כלשהו הוא אמר: ימינה פנה! לא למגרש, אלא לקלשניקוב.
באר: מה אתה חושב הביא להתפתחות הזאת?
עבאדי:  אני לא מוציא מכלל אפשרות, ששייח' אחמד יאסין בהקמת המוג'מע, שלא היה נתון תחת הלחצים שאנחנו היינו נתונים – האי סדר, הבלגאן, המצוקה – יכול להיות שבדרך החינוך שלו, המטען שהוא אצר בתוכו, הוא כן צפה קדימה. לא בפרטים של הקמת "חרכת מוקמאמה אלאסלאמיה", יכול להיות – אני לא רוצה לתת לו מה שאולי לא מגיע לו – אבל יכול להיות שהוא חשב על הפעילות הטרום צבאית הזאת, החינוך הטרום צבאי הזה, לקראת (הקמת ארגון) צבאי. יכול להיות שהוא או מישהו מחבריו חשב על זה, זה מתאים לאחים המוסלמים, זה מתאים.  אבל לבוא ולומר שבאותו קשר שהיה, שהיה בו עזרה של הממשל לפעילות האזרחית שבקרב בני הנוער, שנעשתה ע"י אחמד יאסין – בכך עזרנו להקמת חמאס? הבעיה לא הייתה מי הוא. מה המוג'מע יכול היה לעשות מול אש"ף? תחשוב רגע בהגיון, באותו זמן יש את אש"ף ואת המוג'מע – איך הוא יכול לבלום את הפעילות של אש"ף? הרי זו איוולת. אומרים את זה בדיעבד.
באר: רגע, בוא נשאר רגע בנושא הזה, בתקופה הזו אתה מכיר מקרוב את אחמד יאסין, מה ההתרשמות שלך מהאיש?
עבאדי:  תראה, הוא היה יותר צעיר ממני. אתלט, פעלתן, כריזמטי…
באר:  במה התבטאה הכריזמה שלו?
עבאדי: יש לו את היכולת לשוחח עם בני נוער ולהשפיע עליהם.
באר: האינטלקט שלו היה מרשים?
עבאדי:  הו הא, זו שאלה קשה,  אינני יכול לתת לו ציון.
באר:  אני ראיינתי אותו בכלא, ומה שהרשים אותי שהוא דיבר בצורה מפתיעה של ריאל-פוליטיק, שלא מאפיינת את הדימוי…
עבאדי: תראה מה שהוא עשה, הוא לא היה אדם פשוט…
באר:  הוא נפגע בתאונה?
עבאדי:  בודאי. בגלגלון. הוא נחת לא טוב ושבר את אגן הירכיים, והתיישב בכסא גלגלים, קיבל טרומבוזה, מחלת ריאות, ונשימה, התחיל לצפצף, כן, הלך בלא עת…
באר:  היום, בדיעבד, אתה חושב שזה היה טוב אם לא הייתם (מסייעים לו)?
עבאדי:  לא. זה לא היה משנה. להפך. זה היה מלבה עוד יותר (את האנדרלמוסיה).
 
בפרופיל שהוציא אבנר כהן על השייח אחמד יאסין בנובמבר 1992, הוא מתארו כדלקמן:
למרות נכותו הגופנית מוחו נותר צלול וחריף. דיבורו חד וקצר במשפטים מדודים, שזורים ציטוטים מהקוראן. למרבה הפלא, יצא לו מוניטין בשטחי יש"ע, ישראל ומדינות ערב, כפוסק הלכה ובקיא בכל מסורות האסלאם. מאידך, כלי הקודש המוסמכים, שופטי בתיה"ד השרעיים ואימאמים בכירים בוואקף המוסלמי מטילים ספק בידענותו וטוענים שכל בקיאותו האסלאמית מצטמצמת בשינון פסוקים דתיים ובציטוט פתגמים ערביים. לדעתם, בקיאותו המופלגת ב"שריעה" אינה אלא אגדה שמפברקים ומפיצים אותה חסידיו השוטים.
יצוין כי חסידיו חדורי קנאות, עושים את דברו ומבצעים את הנחיותיו ללא עוררין. שכבות מסוימות מקרב האוכלוסייה המקומית, מייחסים לו דרגת קדושה עילאית השמורה בד"כ לארבעת החליפים, מייסדי האומה המוסלמית. לעומת ההערצה העיוורת הגובלת בהיסטריה, שרוחשות לו השכבות הנחשלות, הציבור המתקדם וחוגי האינטליגנציה בזים לו ומתייחסים אליו בלעג וקלס. הם רואים בו ייצור מגוחך המעורר חמלה ורחמים. לדבריהם "כל המיתוס סביב הדחליל המזוהם הזה הינו המצאה של הכיבוש הישראלי". [4]
אוסיף משהו מידיעה אישית, בשנת 1993 הזדמן לי לראיין את אחמד יאסין בתאו בכלא אשמורת במסגרת מחקר שקיימתי בסוגיית רצח משתפי הפעולה בשטחים. שני דברים לכדו את תשומת ליבי אז. יאסין ישב בכיסאו משולל יכולת תנועה ואסירים פלסטינים התחרו על הזכות לטפל בו, לסייע לו ולשמש אותו, בהתמסרות מוחלטת; במעין התמסרות דתית. התרשמתי גם מהיכולת האינטלקטואלית שלו, ממזגו השקט, המעשי והמתון שעמד בסתירה לכל דימוי מוקדם. כמובן שרושם כזה אינו סותר את אחריותו לזוועות שביצע החמאס בהמשך.
 
רק בסוף שנות ה-70 מתחילים קציני הממשל הישראלי לזהות את פוטנציאל הנפיצות הטמון בהתחזקות הגופים האסלאמיים ברצועת עזה. תא"ל (מיל.) יצחק שגב, הנספח הצבאי האחרון של ישראל באיראן, התמנה לפקד על עזה ב-1979, לאחר שנחלץ בעור שיניו ממהפכת חומייני. כשהגיע לעזה נדהם מתהליך ההדתה שעובר גם על הרצועה.[5]
יזהר באר:  בוא נדבר על ההתעוררות האסלאמית; כשאתה מגיע לעזה, יש לפניך מסמכים, אזהרות, אתה רואה בעיניים, אתה לומד מהשטח? מה אתה רואה בתחום הזה של התגברות כוח האחים המוסלמים?
יצחק שגב:  קודם לכל, לי היה יתרון לא נורמאלי – אני דיברתי ערבית, לא הייתי צריך מתורגמן שיתרגם לי עקום. שתים, גדעון עזרא היה חבר אישי שלי. אז אני כל שבוע הייתי בא לגדעון עזרא, יושב אצלו באשקלון ולא מחכה שהרכז שלו יתדרך את קצין המודיעין שלי, ז"א עשיתי פה ייעול עצום. שתיים, אני חזרתי מהמהפכה האיראנית. באתי לשם אני רואה את כל העזתים עם זקן. מה שלקח פעם שנים… אז אספתי את כל הפורום הצבאי שלי ואמרתי להם: רבותי, אתם לא מבינים מה זה ההתעוררות הדתית. אנחנו עכשיו נעשה תרגילים – אחד אחרי השני – תרגיל אחד, שהאסירים משתלטים על המפקדה. הרי היה לנו בית סוהר. שתיים, תרגיל חפ"ק גדול – אלפי אנשים מסתערים על נצרים. שלוש, על איזה ישוב ברפיח. כל חודש הייתי עושה תרגיל, ותשובו, המפקד, היה אומר לי: אני אוהב אותך אבל אתה משוגע. זאת אומרת, אני ראיתי איך המיליונים בטהרן התארגנו והסתערו. אמרתי, ברגע שמתחיל העניין הדתי זה יעלה גם פה. עכשיו, מה עשיתי? הלכתי למסגדים. ראיתי איך הם עשו שם חוג לפינג פונג, חוג לטניס, חוגים לעזרה בלימודים… זאת אומרת, למדתי את העניין. ואחרי זה, כשהבנתי שהאיש הכי מסוכן זה שייח' יאסין, שהוא כבר קיבל אישור לפני שהגעתי, להקים את העמותה. הוא קיבל את האישור להקים את העמותה שלושה-ארבעה חודשים לפני שהגעתי, ב-1979. ואז הפעלתי פורום חדש שנקרא: "התעוררות דתית".
באר:  שלא היה קודם?
שגב:  לא היה.
באר:  אבל כשאתה הגעת היו לך ניירות עמדה כלשהם? מודיעין?
שגב:  לא! אף אחד לא חשב…
באר:  קסטל (תא"ל יוסף קסטל), קודמך בתפקיד, דיבר איתך? הוא עשה לך חפיפה?
שגב:  קסטל היה איש נפלא. הוא דיבר איתי, היינו שלושה ימים ביחד. הוא אמר לי: עם רשאד א-שאווה (ראש עיריית עזה) אל תדבר, הוא שונא ישראל, עם זה אל תדבר… ז"א היו הרבה מפקדים בממשל שהם אנשים מאד מוכשרים, אבל הם עשו לעצמם חיים קלים – במקום לקבל את המנדט שהם היו צריכים לנהל את המגע עם האוכלוסייה, הכריזו: אלו אויבי ישראל – אנחנו לא מדברים איתם.
באר:  ולגבי הסוגיה האסלאמית, הוא התייחס?
שגב:  דיברנו, אבל אני הבנתי את זה יותר מהר ממנו. בדקה. אני לא מזלזל בו אבל, תחשוב, אני באתי עם שני תארים מהאוניברסיטה, אחרי המהפכה האיראנית… 
באר:  אבל לא ירשת מדיניות מקודמיך בסוגיה הזו?
שגב:  לא! זו אחת התכונות הטובות שלי: אני לומד מהר את העניין ומיד מתווה את המדיניות… היה פורום בט"ש, היה פורום חתרנות מדינית, אני הוספתי גם פורום התעוררות דתית.
באר: היה גם קמ"ט לענייני דת שהתריע…
שגב:  הוא התריע. והוא הרבה פעמים מצטט בטעות שאני נתתי אישור (להקמת החמאס). הוא טועה, פשוט. יום אחד, איזו כתבת בעיתון הארץ, כתבה ששגב נתן את האישור להקמת החמאס ואני קראתי לה ואמרתי: תגידי, את כותבת ואת לא בודקת? הנה האישור!  אני תובע אותך. אז היא אומרת: זו לא כתבה זו רפורטאז'ה, זה בטיח אספר (בערבית: אבטיחים צהובים). סתם מהדמיון. זה קמ"ט דתות, אין לי נגדו כלום…
באר:  מה שאתה אומר שכשהגעת לא ירשת שום מדיניות מוסדרת כלפי הגורמים האסלאמיים?
שגב:  שום דבר. אני לבד עשיתי את זה. אז אני נותן לך דוגמא אחת: הבנתי שיאסין קיבל אישור (להקים עמותה) וכי הוא ראש החץ. צלצלתי אליו. אמרתי לו: שלום, שמעתי עליך שאתה ממנהיגי הרצועה…
באר:  מי נתן לו את האישור להקים את העמותה?
שגב:  קסטל! אני גם אמרתי לך שיכול להיות שאם קסטל היה מתנגד בג"צ היה אומר לו (לאשר הקמת העמותה), כי לפני זה היה מקרה דומה, עם יצוא תפוזים, שהמושל התנגד ובג"צ אמר לו: תן! ברגע שישראל הכניסה את השטחים תחת הבג"צ אז השיקול של המפקד הצבאי לא היה סופי. אבל פה אני פטור. כשאני הגעתי האישור כבר היה.
באתי אליו (ליאסין) עם 12 ג'יפים ואמרתי לו: תאר לי את הפעילות שלך! הוא התחיל לספר מה הוא עושה במסגדים…
באר:  למה הבאת 12 ג'יפים?
שגב: כדי שכל השכנים יראו וידברו…
באר:  אבל מסתבר שזה לא עובד כל כך…
שגב:  שמע, זה עבד באותה תקופה. תראה, אתה לא יכול לתת פתרון סופי. פתרון סופי זה רק מו"מ מדיני. אבל כדור הרגעה… ואז הגיע הצהרים ואני אומר לו: תגיד, לא תזמין אותנו לצהרים? אז הוא הלך והכין צהרים. כי כל הזמן אמרו: זה בוגד! רשאד א-שאווה בוגד! הוא אכל עם הממשל. שמתי אותו עם כולם, באותה שורה, כחוק. ואז אני שואל אותו: תגיד, מה קרה לך בגב? הוא אמר שחייל מצרי, הוא שיחק כדורגל, נתן לו זאפטה עם רובה צ'כי…
באר:  שהנכות שלו היא מהמכה מחייל המצרי? אמרו שהנכות שלו זה מתרגיל ספורט שהוא עשה בילדותו?
 שגב:  (אמרתי לו) אני מתוך אהדה אליך כמנהיג, ראש המחלקה האורטופדית בתל השומר, פרופ' אושרובסקי הוא חבר שלי, אני דיברתי איתו, אני שולח אותך לשלושה ימים לתל השומר, הוא יעשה לך בדיקות, אם אפשר להציל אותך. למחרת שלחתי אליו את האמבולנס הצבאי – הוא צפר כל הדרך אל הבית שלו, אבל הוא סירב לעלות על האמבולנס הצבאי. שלחתי אליו את האמבולנס של המנהל האזרחי והוא עלה עליו והאמבולנס הצבאי ליווה אותו בצפירות עד מחסום ארז שכל עזה ידעה שהשייח' אחמד יאסין נסע לתל השומר מטעם המושל הצבאי.
באר:  גם זה לא שרף אותו?
שגב:  אין סיכוי שזה ישרוף אותו. אמרתי לך, זה יכול להיות רק כדור הרגעה… ואז אורשובסקי בדק אותו ואמר שאין סיכוי ואחרי שלושה ימים הוא חזר,  ואני המשכתי לראות בו אויב הכי מסוכן. הכי מסוכן. כי באותה תקופה, פת"ח עשה כמה פעולות קשות. הייתה פעולה של עבדאללה עייאש, שרצח את החייל שמיר… סיפור לא נורמאלי… היו פעולות אחרות שגרמו לנו לאבידות; זרקו רימון לתוך אוטו ושתי בחורות מכיסופים נהרגו. זה לא היה כמו היום, או כמו פעם, אפשר היה לספור שהממשל עם השב"כ היה צריך להתמודד עם 500 איש בשנה. אתה מבין? זה כלום! המנגנונים היום זה פי עשר.
באר:  מאיפה צמח הסיפור הזה שכדי להחליש את הפת"ח היו בממשל מי שתמכו בחמאס?
שגב: אני חוזר ואומר לך: מי שצריך לתת פתרון זה הדרג המדיני. הדרג המדיני לא נתן פתרון ואז הממשל, שהוא האחראי, מתחיל להיות "חכם" ומפתח כל מיני תיאוריות, אתה יודע, אם נעשה את החמאס נגד הפת"ח הם יתמודדו אחד מול השני.
באר:  אבל היה בזה איזה שהוא ממש?
שגב: תראה, מתוך מחשבה שזה גוף אחד שצריך להתמודד אחד מול השני – יש בזה משהו. אני לא האמנתי בזה (בפרקטיקה הזאת) בתכלית האמונה. בתכלית האמונה.
באר:  אתה מקיים פגישות בתקופה הזאת עם אחמד יאסין?
שגב:  כן! כל הזמן.
באר:  מה אתה שומע ממנו?
שגב:  הוא הציג לפני את התזה שהכוונה של החמאס היא לשלוט בכל מדינת ישראל. אבל יכול להיות שהם יסכימו להודנה, שתהיה בגבול 67', אבל גם זה זמני. זאת אומרת…
באר:  אז הוא דיבר איתך בכנות, מבחינתו?
שגב:  הוא דיבר איתי בכנות מוחלטת. ואני הבנתי, שכן גם לא היה שם מתורגמן שיעדן את זה, הוא הציג את עקרונות החמאס כמו שהם. ואני הבנתי שהוא האויב שלי. אבל תבין, השב"כ היה יכול לעשות חיסול (של יאסין), אני לא. אני צריך הייתי לפעול לפי העקרונות שאפשר.
באר:  אבל כשאתה מגיע לעזה ואתה רואה, כמו שאתה אומר, את הזקנים ואתה רואה את ההתעוררות ואתה מכיר את הניסיון של האחים המוסלמים במצרים, אתה רואה בזה תסריט דומה, שהולך לקרות?  שהנה קמה שלוחה של האחים המוסלמים בעזה?
שגב: בהחלט! בהחלט! היה דיון אצל מתאם הפעולות בשטחים מה יהיה עם האוניברסיטה האסלאמית בעזה. אז אני אמרתי צריך לתת את האוניברסיטה שתהיה אל אזהר, של מצרים. לא לתת למקומיים. ודני מט (מתאם פעולות הממשלה בשטחים), שהוא לא הבין כלום בנושא הזה מעולם, הוא החליט (ב-1981) לתת אותה לאחים המוסלמים. אני לא אומר לך שאם היא הייתה של אל-אזהר הכול היה אחרת…
אני ראיתי את זה, ראיתי את כל הקווים המפרידים בין מצרים לבין אסלאם ולבין השלטון המצרי. אני ראיתי את זה. נשמתי את זה. והבנתי. אבל זה היה בשליטה. חיכינו לפתרון מדיני. אתה מבין? אם זו אוטונומיה חלקית או אוטונומיה אחרת או איזשהו פתרון. ואם לא, אז כל הזמן אתה צריך לשחות בבוץ בתוך הפצצה הדמוגרפית הזאת. לתמרן בין הכוחות; שתהיה עבודה לאנשים שיהיה כבוד לאנשים שאתה אחראי עליהם, עד שיהיה פתרון מדיני.
באר:  אז בעצם בתקופה שלך, כשאתה מושל ואתה אחראי איזו מדיניות אתה מנהל מול שני הכוחות הללו, האסלאמיים והפת"ח/אש"פ?
שגב:  מול האסלאמיים השתלטנו על המסגדים, חייבנו את כל האנשים שמקבלים משכורת, האימאמים, לבקש את הנאומים שלהם וגם שלחנו אנשים לשמוע את הנאומים שלהם, לראות שהם לא סוטים… ועקבנו מקרוב אחרי יאסין והתנועה שלו, ובשיתוף פעולה עם השב"כ זה היה בשליטה. בכל תקופת כהונתי משנת 1979 ועד 1981 לא היה שום מקרה שהאחים המוסלמים האלה … בוא תבין, חמאס קם ב- 1987. מה קרה? באו הצעירים של עזה לשייח' יאסין ואמרו לו: תשמע, אתה חייב לשנות את המדיניות הזאת שהאחים המוסלמים לא מורדים נגד שלטון. זה נכון כלפי מצרים. זה לא נכון כלפי עזה. הוא התנגד ואמר: ככה זה. אז הם הקימו את הג'יהאד האסלאמי. אז אחרי שהג'יהאד האסלאמי התחיל לעשות הצלחות, באו אליו ואמרו: תראה איך הג'יהאד האסלאמי הצליח, אז הוא הקים את החמאס.
באר: הייתה איזו הלימה, קורלציה, בין המצב הכלכלי, החברתי-פוליטי לבין עליית החמאס?
שגב:  תראה, התקופה שלי הייתה תקופת זוהר (מבחינה כלכלית). אני ידעתי איך להילחם נגד הפח"ע יפה מאד; נגד הפת"ח וכל השלוחות שלו, עם הצוות שלי, וידעתי איך להילחם נגד חמאס. ידעתי. ואני אומר לך שלא היה מצד החמאס והג'יהאד כלום (בתקופתי). לא היה כלום. אחרי זה היו התעוררויות…
באר:  אבל מה שאני שואל אם לדעתך הצמיחה של החוגים האסלאמיים הייתה קשורה למצב הפוליטי, החברתי, הכלכלי או שהיא הייתה התפתחות טבעית, כמו שקרה במקומות אחרים בעולם הערבי?
שגב:  תשמע, קודם לכל זו התפתחות טבעית, שנית, ישראל, ברגע שאריק שרון (כשר הביטחון) הודיע שאין אופק מדיני ושיש סיפוח, אז באופן טבעי יש התעוררות… בדת אצלם זה הולך ככה: אם אתה עושה משהו אישי או לאומי ואתה נכשל זה בגלל שלא הלכת בצד הדתי הנכון. וברגע שהם ראו שבבת אחת גם העבודה הדפוקה וגם הכבוד יורד, אז באופן טבעי הם הלכו יותר לדת. אין שם מפלגות, שאתה עושה בחירות, אתה אומר: הליכוד עכשיו מושחת, אז אתה מחליף למפלגה אחרת. זה ככה כמו מנוע דיזל – מסתובב.
בראיון שערכתי עם אלוף (מיל.) שלמה גזית, לשעבר מתאם פעולות הממשלה בשטחים וראש אמ"ן, בנושאים אחרים, שאלתי אותו אם לישראל היה חלק בהקמת החמאס:[6]
יזהר באר:  יש ויכוח בישראל, או טענה לפחות, שבשנות ה-80 הממשל הישראלי סייע להקמת החמאס. סייע לשייח' אחמד יאסין להקים את העמותות שלו…
שלמה גזית:  אבל לא את החמאס הצבאי. (עזרנו להקים) את החמאס הפוליטי  כאלטרנטיבה להנהגה המקומית. אכן כן! זה לא היה בזמני, אבל אני יודע את זה.
 
לסיכום – איש לא יוכל לשלול את הטענה כי הממשל הישראלי סייע לאחמד יאסין בראשית דרכו, באופנים שונים. יחד עם זאת, אפשר לפקפק בראיית התמיכה ביאסין בתחילת דרכו כחלק מתכנית אסטרטגית מובנית. יותר מכך, הייתה זו טקטיקת משילות של קציני ממשל שפעלו במציאות בלתי אפשרית. בהעדר אסטרטגיה מדינית ישראלית ברורה באשר לגורל השטחים שנכבשו ב-67', ובהעדר אופק מדיני הממשל הצבאי נאלץ לתמרן בין הגורמים המקומיים השונים, לעיתים תוך כריתת בריתות טקטיות עם הגופים האסלאמיים הפונדמנטליסטיים, על מנת לממש את יכולת השליטה על אוכלוסיה כבושה, מתוסכלת, שהולכת וצומחת במהירות.
 אפשר, לפיכך, לומר שאכן, בראשית הדרך, סייעה ישראל, בעקיפין, להקים את הגולם החמאסי – אף שיתכן והיה קם, בסופו של דבר, גם ללא תמיכתה. שיתוף הפעולה הישראלי עם המוג'מע של שייח' יאסין התנהל ללא ראייה אסטרטגית רחוקת טווח ולא על סמך תכנית מוסדרת או התנהלות מדינית שהוכתבה כתוצאה מהליך קבלת החלטות מסודר. אנשי המוג'מע של שייח' יאסין, שינקו את השראתם מהוגי "האחים המוסלמים" במצרים, השכילו להיכנס למרחב האזרחי, החינוכי והפילנטרופי, שארגוני אש"ף לא פעלו בו, והצליחו לרכוש את אהדת התושבים. מבחינת הממשל הישראלי הם היו עוד כלי על לוח השחמט שבעזרתו הוא ניסה לנהל את מערכת השליטה על היורה הרותחת של רצועת עזה, ונכשל. אנשי הממשל ניסו כל מיני טריקים ושיטות "לשרוף" מנהיגים מקומיים לא רצויים ולקדם אחרים שרצו ביקרם. כך היה גם עם אחמד יאסין. כל זה לא הואיל. שייח' אחמד יאסין, מחוללה של תנועת החמאס, חשב למרחקים וידע להשתמש ולנצל את מנגנון הכיבוש הישראלי לתועלתו, עד שהוכשרה הדרך, מבחינתו, להכריז על ייסוד החמאס. במשחק השחמט הזה ניצח יאסין את ישראל. הקמת החמאס שינתה באופן דרמטי את מאזן הכוחות הפנים פלסטיני ואת האפשרות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן פוליטי. האם ובאיזה אופן היה סיכוי לפתור את שאלת עזה לפני הקמת החמאס והאם עדיין יש סיכוי כזה היום? בכך נעסוק בפרק האחרון בסדרה "עזה הסיפור הלא מוכר".
הערות שוליים:
[1] אבנר כהן, "השיח' אחמד יאסין – מראשות אלמוג'מע להנהגת החמאס", בית הספר לממשל, נובמבר 1992.
[2] בראיון לגל ברגר, רשת ב', 15.12.2015
[3] ראיון של יזהר באר עם יצחק (איני) עבאדי שהתקיים ב-24.9.2016.
[4] אבנר כהן, "השיח' אחמד יאסין – מראשות אלמוג'מע להנהגת החמאס", שם.
[5]  ראיון של יזהר באר עם יצחק שגב, שהתקיים ב-12.9.2017.
[6]  ראיון של יזהר באר עם שלמה גזית, שהתקיים ב-21.6.2017.
 לכניסה לפרק הקודם בסדרה לחצו:  אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר
להאזנה לפרק ו' באתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2017/09/עזהו.mp3הורדת הפרק
למחשב
הפוסט [פרות קדושות] פרק 21. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ו': איך נוסד החמאס והאם ישראל סייעה להקמתו? הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP

[פרות קדושות] פרק 19. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ה': אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

 "אתה שקרן, אתה רמאי, אתה מנוול, אתה רוצח ואתה גם מוג לב! (מושל עזה וצפון סיני לאלוף פיקוד הדרום)
פרק זה, החמישי בסדרה על עזה בשנות ה-70, עוסק בשבר בפיקוד הבכיר שהיה תוצר לוואי לקונפליקט בין שתי אסכולות בממשל הצבאי ברצועת עזה באותה תקופה. היה זה סכסוך, יצרי, אישי וכוחני, לעתים מלוכלך וחסר עכבות, אך גם אידיאולוגי, שכל הקצונה הבכירה היתה מעורבת בו, ובמיוחד שני המפקדים הבכירים, שגורלם של מאות אלפי תושבי הרצועה היה נתון בידיהם: אלוף אריאל שרון ותת אלוף יצחק פונדק.
העדויות שנשמע מבפנים מספרות על חוסר אמון בין הקצינים הבכירים, עוינות גלויה, עלבונות וביזיונות הדדיים, הפרת פקודות, הקלטות סתר וריגול פנימי. נציג כאן גם עדויות על נוהגו של אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, לסטור לקציניו בפומבי. לא ייאמן? אולי, אבל העדויות הללו לא מגיעות בעקיפין, מבחוץ, ואינן רכילות לשמה. הן מוצגות על ידי הקצונה הבכירה ששירתה בראשית שנות ה-70 בגזרת עזה וצפון סיני, חמש דקות לפני מלחמת יום הכיפורים.
זהו החלק החמישי בסדרה בת 8 חלקים "עזה – הסיפור הלא מוכר", שנכלל בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).
האזינו/קראו, שפטו ושתפו!
להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):
מוסיקה מקורית: ניר חפץ. אות פתיחה: גוטס-הישאם חאידי
לכניסה לפרק הקודם: חלק ד': ריביירה ישראלית בפתחת רפיח
לקריאת הפרק: "אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר"
17 באוגוסט 2017
מאת: יזהר באר
בארבעת הפרקים הקודמים של הסדרה על עזה עסקנו במערכה הצבאית "לחיסול הטרור" ברצועה שעליה פיקד אריאל שרון, בראשית שנות ה-70, ועל מקרים של הוצאות להורג ללא משפט וצעדי ענישה ברוטאליים כלפי אוכלוסיה אזרחית – אירועים שהוסתרו מהציבור באמצעות הצנזורה הצבאית. סיפרנו על המאמצים הממלכתיים לפתרון בעיית הפליטים ברצועה באמצעות עידוד הגירתם לחו"ל וגם על פרויקט הריביירה הישראלית בפתחת רפיח וגירושם של תושבי האזור הבדואים, פרשה שגרמה למשבר קשה בצבא ובמערכת הפוליטית.
עסקנו במאבק בין אסכולת שרון, אלוף פיקוד הדרום אז, המיליטנטית והאגרסיבית ביחסה לאוכלוסיה לבין אסכולת פונדק, מושל רצועת עזה וצפון סיני, שדגלה במדיניות של "מקל וגזר" ובהתחשבות באוכלוסיה האזרחית.
בפרק הנוכחי נספר על השבר בפיקוד הבכיר שהיה תוצר לוואי לקונפליקט בין שתי האסכולות. היה זה סכסוך, יצרי, אישי וכוחני, לעתים מלוכלך וחסר עכבות, אך גם אידיאולוגי, שכל הקצונה הבכירה היתה מעורבת בו, ובמיוחד שני הקצינים הבכירים, שגורלם של מאות אלפי תושבי הרצועה היה נתון בידיהם: אלוף אריאל שרון ותת אלוף יצחק פונדק.
פרק זה, כמו קודמיו, אינו מתיימר להציג את כל מה שהתרחש בממשל הצבאי של הרצועה  – הוא מנסה לכוון את אלומת הזרקור לעוד זווית לא מוכרת דיה לציבור, אך בעלת חשיבות גם אחרי חלוף כל השנים ההן – והפעם, האנדרלמוסיה ששררה בפיקוד הבכיר בשנות הכיבוש הראשונות של הרצועה אחרי 67', שביטאה את מה שאפשר לכנות כ"רוח הזמן" (הצייטגייסט המפורסם), חמש דקות לפני פריצת מלחמת יום הכיפורים.
העדויות שנשמע מבפנים מספרות על חוסר אמון בין הקצינים הבכירים, עוינות גלויה, עלבונות וביזיונות הדדיים, הפרת פקודות, הקלטות, ריגול פנימי, ואף מקרים של הכאת קצינים בפומבי. לא ייאמן? אולי, אבל העדויות הללו לא מגיעות בעקיפין, מבחוץ, ואינן רכילות לשמה. הן מוצגות על ידי הקצונה הבכירה ששירתה בראשית שנות ה-70 בגזרת עזה וצפון סיני. האזינו ושיפטו!
נתחיל עם הגדרה מילונית של המושג. אַנְדְּרָלָמוּסְיָה היא סוג של  אנרכיה, בלבול, בלגן, חוסר סדר, כאוס, תוהו ובוהו.
במקורות התלמודיים שלנו מיובא המושג מיוונית   androloimoss‏ – נפגעי מגפה.
בלשון חז"ל: מגפה שממיתה אנשים.
במדרש האגדה במדבר רבה נאמר, "מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה, הוא עושה בה אנדרומוסיא והורג הטובים עם הרעים."
כשנכנס אלוף יצחק פונדק (אז תא"ל), לתפקיד מושל עזה וצפון סיני, בראשית שנות ה-70, ציפתה לו הפתעה לא נעימה. לזכותו של פונדק עמדה כבר אז קריירה צבאית מרשימה, שכללה פיקוד על גדוד ושתי חטיבות במלחמת העצמאות, והקמת הנח"ל וגייסות השריון בשנות ה-50. ב- 1959 השתחרר פונדק מצה"ל, אך, באופן חריג, נקרא לשירות שוב ע"י שר הביטחון דיין ב-1971 ומונה למושל עזה וצפון סיני. כשחזר לשירות הוכה פונדק בתדהמה מהשינויים שעברו על הצבא.
"לנגד עיני השתנה צה"ל לבלי היכר", העיד פונדק.
"המפגש המחודש הדהים אותי. בשנות החמישים היתה זו מסגרת מגובשת, מלוכדת ומוסרית מאד. אנשי הסגל הבכיר עבדו אז בהרמוניה, חבריו התייחסו זה אל זה בכבוד, וכולם היו נאמנים ומסורים למטרה המשותפת: ביטחון ישראל. בצה"ל שהכרתי עד פרישתי הראשונה, דיברו אמת ודיווחו אמת. מילה של קצין היתה מילה של כבוד. ההיסטוריה הצבאית מלמדת שצבא שקציניו הנם חסרי כבוד, דינו להתפורר", הוסיף פונדק. [1]
פונדק טען, שמאז יוני 67' חלה הידרדרות מוסרית בחברה הישראלית וכך גם בצבא. לשיטתו מימי ההגנה ועד מלחמת ששת הימים פעל הכוח הצבאי העברי עפ"י עקרונות מוסריים ואירועים קשים כמו מעשי טבח, שהתרחשו במהלך מלחמת העצמאות וגם אחריה, היו יוצאי דופן. אבל אחרי מלחמת ששת הימים הותרה הרצועה.
כשנכנס לתפקיד מושל הרצועה וצפון סיני גילה, לדבריו, מציאות אחרת לחלוטין:
"מאבקים על דרגות, שבהם כל האמצעים כשרים, פגיעה בחברים ודריכה על גוויות כדי להגיע לראש הפירמידה הפיקודית, דיווחים מפוברקים, שקרים, טיוחים, אי מילוי פקודות, חוסר משמעת."
לא כולם נהגו כך, הוסיף, אך החריגות היו תופעה בולטת שהשפיעה חמורות על אופיו של צה"ל.
ראשי מערכת הביטחון, טען פונדק, שמרו על תופעות אלה בסוד כמוס, והצנזורה הצבאית הקפידה למנוע את פרסומם.
וכך, מיד משנכנס לתפקידו החדש חש על בשרו את רוח התקופה החדשה. מפקדי הנפות ברצועת עזה וצפון סיני, שהיו אמורים לעבוד איתו ולהיות כפופים לו בתחומי הממשל הצבאי, קיבלו הוראות מאלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, כיצד להתייחס אל "הפולש הזר".
"הוא הטיל עליהם להקשות ולהמאיס עלי את החיים", סיפר.
מושל נפת עזה באותה תקופה, סא"ל יצחק (איני) עבאדי יכול להעיד על כך מכלי ראשון. עבאדי, כפי ששמענו בשני הפרקים הראשונים בסדרה על עזה, נקלע למאבק יצרי ומכוער שהתנהל בין שרון לבין פונדק.
עבאדי:  כך קרה, שבשלב מסוים, שני הצדדים, האחד אומר: כוח! והשני אומר: פעילות אזרחית עם כוח – מקל וגזר באו לידי התנגשות, ועל רקע זה אני עמדתי לברוח מהרצועה. כי החיים בין הקצינים היו בלתי אפשריים, העלבות קריאות גנאי, מתן כינויים. למשל על פונדק היו אומרים: תזהרו, 'המחבל הגיע!'…
באר:  בתוך הפיקוד הבכיר?
עבאדי:  ברור… שרון!  'יונק שדיים, אידיוט, טמבל…'
באר:  על פונדק?
עבאדי:  אחד על השני. אף אחד לא חסך אחד מהשני. זה היה בלתי אפשרי. תשמע, זה גם הגיע לאבסורדים…
באר:  זה הגיע לכך שגם תושבי הרצועה הרגישו בזה?
עבאדי:  לא! זה היה בתוך המערכת…
אלו היו שני עולמות שונים וביחסים האישיים ביניהם היה מתח גדול מאד, עד כדי איבה גדולה. לא היתה ביניהם הסכמה. הוא (פונדק) היה זאב בודד כי כל המערכת האזרחית והצבאית חברה אל שרון. פונדק הצטייר כחלק מהמערכת החבלנית. הוא נראה כמחבל. אתה תראה במשך הזמן שהרבה מאד דברים עשיתי בלי ידיעתו של זה (פונדק) או בלי ידיעתו של זה (שרון), דבר שגרם למתחים גדולים מאד. לי לעצמי… כלומר, לא היתה הזדהות  חד משמעית עם צד זה או עם צעד אחר אלא בדרך התמרון שבין שני קטבים אלה נוצרו הרבה פעמים דברים שיש בהם חיכוך ואי נעימויות קשים מאד. ביזיונות גדולים מאד.
עבאדי:  באחד מהדיונים, שהיו במפקדת פיקוד דרום בבאר שבע אומר שרון לפונדק: תגיד, אתה באמת חושב שאתה מנהל את פינוי המחנות (דילול מחנות הפליטים)? אני! אני בערב נפגש עם איני – תקשיב מה שאני אומר לך – בקול רם: מסכם איתו מה עושים ואתה, למחרת בבוקר, כמו טמבל, חותם. אתה חותמת גומי שלי! זה בפורום (בפומבי). פונדק שם את הכובע והלך. ואני לא ידעתי מה לעשות. רצתי אחרי פונדק ותפסתי אותו במדרגות למטה. אני אומר לו, יצחק, אני רוצה להסביר לך… הוא אומר לי: אני מבין. הכל אני מבין. אני סומך עליך, תחזור חזרה לדיון.
מערכת היחסים העכורה בפיקוד הבכיר הלכה והחריפה. האלוף פונדק סיפר כי קציני המטה ומפקדי הנפות שהיו כפופים לו, היו בטוחים שתקופת כהונתו ברצועה לא תארך ולכן התלבטו למי להיות נאמנים אליו: או לשרון. קשיים מיוחדים גילה מול מפקד נפת חאן-יונס. פונדק מספר:
"לא אחת קרה שדקות אחדות לאחר ישיבת המטה שלי, התקשר אלי שרון וחקר אותי בטלפון מדוע אמרתי דבר זה או אחר. מסתבר שמפקד חאן-יונס היה בבחינת מרגל במפקדתי ודיווח לאלוף מיד על כל מהלך ועל כל מה שנאמר. לפיכך, כאשר היה ברצוני לתאם נושאים רגישים באזור, עשיתי זאת בפגישה אישית עם מקבל הפקודה, מחוץ למטה, כדי למנוע ממפקד חאן-יונס ומאלוף הפיקוד לטרפד את המהלך. התפתח בי יחס של זלזול כלפי טענותיו של שרון ונמנעתי מפגישה איתו. לפעמים חשדתי כי במשרדי הותקן מכשיר האזנה המדווח ישירות לאלוף."[2]
ועבאדי מוסיף:
עבאדי:  כאשר מערכת היחסים, כשראיתי שאני הולך להיות מסובך בין שרון לבין פונדק, על לא עוול בכפי, אני בסך הכל מילאתי… אבל אני הרגשתי שאני לא יכול יותר. אני לא חייב את זה. למה אני צריך לסבול את הדבר הנורא הזה?   זה פשוט לא אנושי. בית, רציתי שיקחו מהממ"פים את השופלים. מה זה הולכים ובדרך לכל מפגש עוקרים עצים? מה זה הדבר הזה? והכל תחת הכותרת הזאת: 'לצרכי ביטחון!' מה, מי,  מו, פשוט נורא! להפסיק עם זה!
באר: מה היה הקש?
עבאדי:  מערכת היחסים! שרון, יחרב ביתכ, מה אתה אומר לו (לפונדק): 'אתה חותמת גומי!; אני מסכם עם איני ואיני מסכם איתך…' אני לא רוצה את הסיפור הזה. ואז נפלה בלי החלטה שאני חוזר הבית. הרי לא חתמתי. אני לא חייב לאף אחד כלום. ואז נפלה בי החלטה שאני חוזר הביתה. אי אפשר. לא בגלל תושבי הרצועה – בגלל היהודים. מערכת היחסים העכורה שבין היהודים. ולא סתם, אלא בין שני אבני הריחיים…
היה כנס במוזיאון ת"א ולכנס הזה רוחל'ה (אשתי) ואני הוזמנו. היתה לי הרגשה, שהלכה וקיננה בי, שדיין מרמה אותי; לי הוא אומר ככה ומשתף פעולה עם שרון. מה היה במערכת היחסים בין שרון לדיין בחיים לא הבנתי. ואז היה בינינו (עם דיין) הסדר שאנחנו נפגשים בימי חמישי בבית (שלו), והיינו מתכננים.  ואז בכניסה למוזיאון ת"א הוא תפס את רוחל'ה ואמר לה: מה אני צריך לעשות כדי שאיני יחזור להיפגש איתי?
אני ניגשתי אליו ואמרתי: 'משה, אתה יודע מה, היום יום שלישי, אני ביום חמישי כרגיל אצלך'. וביום חמישי באתי אליו ואמרתי לו: 'תשמע: או בלעדי ואני הולך. לא רוצה יותר. או, ואתה צריך לבחור: בין פונדק לבין שרון'.
 שבועיים קודם לכן,  באחד הדיונים בפיקוד דרום בבאר שבע, שרון אמר ככה: 'אני חושב שיש לי עוד שנתיים ואני אבער את הטרור מהרצועה'. כשהלכתי לדבר עם דיין, ביום חמישי, ואמרתי לו 'או-או, אתה צריך להחליט והפעם אין שום מנוס', אז הוא אמר לי: 'אני לא יודע אם תוך חודש, אבל תוך שבועיים תהיה לך תשובה. זה או זה'. אז אמרתי לו: 'אם זה יהיה שרון, אני לא במשחק'.
 היה מפגש (בפיקוד דרום) ביום רביעי, כרגיל, ואני ידעתי שאני צריך לשבת בקצה, בקצה ליד הדלת, וכמו שנגמר הדיון לקום ולברוח. באמת ככה עשיתי. אבל כמו שעמדתי לברוח, כולם לובשים את הכובעים, מצדיעים לאלוף, אריק אומר לי: 'אתה מוכן להישאר, איני?' אמרתי לו: 'כן!' הוא הוציא את כולם החוצה ואמר לאמיר דרורי ולמתן וילנאי: 'סגרו את הדלת ואל תכנסו. אל תפריעו ואל תתנו לאף אחד להפריע!' הוא התיישב בראש השולחן ואני לידו בצד ימין. הוא שואל אותי: 'אתה רוצה סיגר?' אני אומר לו: 'אני לא רוצה לעשן'. הוא אומר לי: 'היית אצל השר'? אני אומר לו: 'כן!'
'אתה יכול לספר מה אמרת לו?'
'אמרתי לו שצריך להכריע בין האמת שלך לאמת של פונדק. אי אפשר יותר להמשיך בהתבזות הזאת שבין הקצינים. זה מחלחל למטה'.
הוא אומר לי: 'אני גם אומר לך, תוך שבועיים אני אפנה את מקומי'. אמרתי לו: 'נכון!'
אלוהים עדי, לא היתה בחדר נשמה חיה. ואני יודע, כמו כולם, שלא היינו מקיימים שיחה בחדר בלי להקליט. ובתוך המגירה של שרון היה טייפ, בטוח. כמו שהיה אצלי. אז הוא אמר לי: 'אתה באמת האמנת שיש שתי אמיתויות, לא אחת, שהיא רק שלי?'
אמרתי לו: 'אריק, אתה זוכר שהיית אלוף פיקוד ההדרכה, ואני הייתי בקורס ממ"פים, על הגג ברמת רחל, הייתי חניך תורן, והצעתי פתרון לתרגיל מסוים, במנזר, ומפקד הקורס התנפל עלי כי לא כיוונתי לפתרון בית ספר, מאד נפגעתי ואז אתה נשארת איתי על הגג, אני בכיתי, אתה חיבקת אותי ואמרת לי: 'איני, אתה צריך לזכור, לא כולם צנחנים, ויש כל מיני אמיתויות'. 'אז עכשיו אתה אומר לי שיש רק אמת אחת, שהיא שלך? אתה לימדת אותי. 18 שנה היינו ביחד. אתה לימדת אותי שיש אינסוף אמיתויות, עכשיו אתה בא ואומר לי שיש אמת אחת והיא שלך? קצת מוזר…'
 ושנינו בכינו, עמדנו חבוקים… בדיוק מתן או אמיר דרורי פתח את הדלת ואז הוא שאג עליהם: 'סגרו את הדלת, עד שאני אגיד לכם!'
 אינני יודע מי נתן את הקלטת של השיחה (הזאת) שהיתה אצל שרון לעוזי בנזימן, שהוא ציטט אותה מילה במילה בספר שהוא הוציא "שרון – לא עוצר באדום". [3] לא יודע מי…
באר:  ההקלטה מן הסתם היתה בטייפ של שרון. אתה לא הקלטת…
עבאדי:  ברור! אני בכלל רציתי לברוח. תראה, אני יכול (להגיד), בגלל שאני לא רוצה להיות שוטה גמור: (עשה את זה) מי שיש לו גישה למגירה של שרון (צוחק). אבל זה לא שרון בעצמו, הוא לא היה נותן את הקלטת לעוזי בנזימן.
באר:  ואז דיין מחליט להעביר את עזה לפיקוד מרכז?
עבאדי:  נכון!
באר:  אז אתה נשאר?
עבאדי: ברור!
שבועות אחדים לפני ההעברה הרשמית של הרצועה מפיקוד דרום לפיקוד מרכז, הגיעו היחסים בין שרון לפונדק לידי פיצוץ ולנתק מוחלט. תא"ל פונדק סירב לפקודותיו של שרון להתייצב במשרדו ורק לאחר התערבות דדו הרמטכ"ל יצא פונדק לפגישה עם שרון, מלווה בעבאדי. כך תיאר פונדק את הפגישה האחרונה בספרו "חמש משימות":
"עוד בטרם שנכנסתי לחדרו של האלוף, חשתי שהכל מתוחים בלשכה וכי את האוויר ניתן לחתוך בסכין. כל הפקידים והעוזרים שמעו כי ניתקתי את קשרי עם הבוס שלהם.
נתבקשתי להמתין. ישבתי בחדר האורחים כחצי שעה, ואחרי הניסיון שלו לייבש אותי, הוא זימן אותי לחדרו. ידעתי כי אוזני כל אנשי הלשכה כרויות וצמודות לקירות העץ של חדרו. נכנסתי למשרדו של שרון והצדעתי. הוא הסתכל בי במבט זועם ולא ביקש ממני לשבת. בעומדי הוא ניגש מיד לעניין:
'איך אתה מעז שלא להתייצב במשרדי כאשר אני מזמן אותך", רעם עלי שרון.
'נכון', עניתי, 'באתי אליך היום בפקודת הרמטכ"ל. לאחר מה שבישלת בפתחת רפיח, אינני מחשיב אותך יותר כמפקדי, ואיני רואה עצמי כפוף אליך יותר.' ובמגמה שכל עובדי הלשכה ישמעו כל מילה מדברי, דיברתי אף אני בקול רם.
שרון התרומם בכבדות מכיסאו והרים את ידו. היתה לי הרגשה שהוא עמד לפגוע בי פיסית. אמרתי בקול רם: 'אם תעז להרים עלי יד אשבור את עצמותיך, כאן במשרד. אני מציע לך להזמין לחדרך קצין בכיר מפיקודיך, שישמע את שיש לי לומר לך, על מנת שתוכל להעמידני לדין צבאי'.
שרון התיישב ואני המשכתי: 'לאחר שנה תחת פיקודך, הגעתי למסקנה שאתה שקרן ותככן. אני מתבייש שאדם כמוך הגיע לדרגת אלוף בצה"ל'.
חשתי ששרון, אשר נחשב לאמיץ לב וללוחם ללא חת, ואשר איש לא העז להפר פקודה שיצאה מפיו, נעשה לפתע קטן עד כדי גיחוך. כאילו התרוקן האוויר מן הבלון הנפוח. הוא ישב מולי חסר ביטחון ונטול כושר החלטה.
כעבור זמן הוא התאושש וצרח: 'החוצה!'
התבוננתי בפרצופו שהאדים מאד, ועניתי: 'אשמח לעזוב את משרדך, אך על מנת שלא יהיה ספק, אחזור שוב בפניך: אתה שקרן ותככן, ואוסיף עתה: גם מוג לב'.
הצדעתי לדרגתו, פניתי לאחור, ובצעדים מדודים פסעתי אל הדלת. פתחתי אותה, יצאתי וטרקתי אותה בכל כוחי.
המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, אמר פעם  כי "בשנאותינו יש יותר ממש מבאהבה שלנו".  נדמה שהאבחנה הזאת קולעת לטיב היחסים בינו לבין שרון. אלוף (מיל.) יצחק פונדק, כבר בן 104 שנים, אבל הטינה העזה שהוא חש עד היום כלפי אריאל שרון, טרייה בזיכרונו וחיה כמו לא חלף יום מאז טרק את דלת משרדו. כך הוא משחזר היום באוזנינו:
פונדק:  … אמרתי לאריק שרון: 'אתה לא מפקד שלי. דיין מפקד שלי. לא אתה. אתה חיה, אתה רוצח..'. אז הוא פנה לדדו שהיה אז הרמטכ"ל ואמר: 'מה זה, אני אלוף הוא רק תת אלוף. הוא לא יבוא, כשאני מזמין אותו?' דדו הרים אלי טלפון: אתה מוכרח לבוא! אמרתי לו תשמע: 'אני אבוא, אבל אני אגיד לו שמה.'.. 'תגיד לו מה שאתה רוצה'. אני בא למשרד שלו והוא בחדר עם קירות דקים שומעים מה מתרחש. ויושב אריק שרון, מתוח!!! והוא אומר לי: 'אם אני מזמין אותך ואתה לא תבוא?' אמרתי לו: 'אתה שקרן, אתה רמאי, אתה מנוול, אתה רוצח!'. אז הוא הרים עלי יד.
באר:  הוא רצה להכות אותך?
פונדק:  כן! אז אני אומר לו: 'אתה רוצה לסטור לי? כמו שסטרת לקצין זה ולקצין זה? אני שובר לך את העצמות פה במשרד…'
באר:  מה, הוא היה מכה קצינים? מרים יד על קצינים?
פונדק:  כן! אני אפילו אמרתי לו שמות (של הקצינים). אז הוא התיישב ונתן צעקה: 'החוצה!' הצדעתי לאלוף ואמרתי: 'אני שמח לצאת מהמשרד שלך, אתה שקרן, אתה רמאי, אבל אתה גם מוג לב!'
'אני מוג לב?'
'כן, כי אם הרמת יד למה לא סטרת?'
באר:  למה לא הורדת אותה…
מעבר למימד האישי שבעימותים בין שרון ואנשיו מפיקוד דרום לבין המושלים, יצחק פונדק ואיני עבאדי, עמד, כאמור, הויכוח הפנימי בין שתי אסכולות בנוגע ליחס הראוי לתושבי הרצועה הפלסטיניים. המדיניות הכוחנית והדורסנית של שרון בראשית שנות ה-70, כפי שתוארה בפרק הראשון בסדרה, הביאה לטענת מצדדיה לחיסול הטרור ברצועה, אך לדברי מתנגדיה גרמה לחורבן אזרחי, ולפגיעות קשות באוכלוסיה שכללו הוצאות להורג ללא משפט, ענישה קולקטיבית, והריסות מסיביות של בתים ואזורי חקלאות ללא הצדקה.
אלא שמעשים אלה כוסו במעטה כבד של צנזורה ולא הגיעו לידיעת הציבור. מתאם פעולות הממשלה בשטחים באותה תקופה אלוף (מיל.) שלמה גזית, שהיה אחראי על כל המתרחש בתחומי האימפריה הישראלית החדשה שקמה בשטחים אחרי 67'  טוען שמרבית הפעולות הללו לא הגיעו אף לידיעתו.
באר:  אליך הגיעו תלונות או מידע מהסוג הזה?
גזית:  הגיעו בודדים. הרוב הושתקו בתוך השטח.
באר:  כשאתה אומר 'הושתקו' אתה מתכוון ברמות של הפיקוד העליון, של הרמטכ"ל?
גזית:  לא, זה לא הגיע גם אלי. ברצועת עזה, בניגוד ליהודה ושומרון, היתה הפרדה בין המנהל האזרחי לבין הפיקוד הצבאי, ביטחוני. בפיקוד הצבאי, ובמיוחד בתקופה של שרון, היתה סדרה של אירועים כאלה.
באר:  מה הגיע לידיעתך? הרוב, אתה אומר לא הגיע לידיעתך כי זה נסגר ברמות הנמוכות?
גזית:  כן, גם פונדק לא ידע. ואם הוא ידע זה היה רק בדיעבד. אחרי זמן.
באר:  והיו דברים שכן הגיעו לידיעתך?
גזית:  בודדים. היו מקרים כאלה.
באר:  היו מקרים שהיית צריך לעשות חקירה, בדיקה, או משהו מהסוג הזה?
גזית:  היו נדמה לי שני מקרים כאלה, שזה הגיע אלי והתפתח לחקירה…
העימותים והחיכוכים בתוך הפיקוד הבכיר המתוארים בפרק זה נרגעו קמעה לאחר ששר הביטחון דיין הכריע והורה להחליף את פיקוד דרום בפיקוד מרכז, כגורם הפיקודי האחראי על שטחי עזה וצפון סיני. האלוף אריאל שרון יצא והאלוף רחבעם זאבי נכנס. כעבור פחות משנה פרצה מלחמת יום הכיפורים – והיא היתה אנדרלמוסיה שגימדה את כל מה שקרה לפניה.
[1] יצחק פונדק, חמש משימות, הוצאת ירון גולן, 2000. עמוד 284.
[2] יצחק פונדק, "חמש משימות", עמוד 322, שם.
[3] עוזי בנזימן, "שרון – לא עוצר באדום". הוצאת אדם, 1985.
לכניסה לפרק הקודם: חלק ד': ריביירה ישראלית בפתחת רפיח
להאזנה לפרק ה באתר:
האזנה לפרקhttp://parotk.com/wp-content/uploads/2017/08/עזהה.mp3הורדת הפרק
למחשב
הפוסט [פרות קדושות] פרק 19. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ה': אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר הופיע ראשון בפרות קדושות עם יזהר באר parot kdoshot WP